אבא של אבא של אורי יודע מה הוא עושה

כמה מילים על המתנות הקטנות שהחיים מספקים לי.

כמה ימים לפני שבנינו אורי נולד, ישבנו עם ההורימים שלנו והדגשנו להם מה חשוב שיהיה בבסיס האינטראקציה עם אורי, בבחינת "עשה ואל תעשה". הדברים היו די רחבים ולא באו להגביל, אלא רק לספר מה ה-"אני מאמין" שלנו. זה נבע מזה שהם, ההורים שלנו, שייכים לדור אחר וקדום יותר, והערכים ודרכי ההתנהגות שלהם עם תינוקות ששייכים לדור ההוא. בתוך-תוכי, כיוונתי את עיקר הדברים אל אבא שלי (אבא של יעלי שלי כבר לא בין החיים), מאחר שהנחתי שדווקא הגברים, הסבאים, הם אלה שצריכים לקרוא את ספר ההנחיות של "טיפול נכון בנכדים". לא רק שטעיתי ברמות קולוסאליות, אלא שבכך פעלתי הפוך לגמרי למה שאני עושה היום, במאמץ לקידום השוויון ההורי. הנחתי שגברים, אבא (וסבא) לא יודע מספיק טוב. כמה טעיתי. מעולם לא שמחתי ונהניתי לטעות ככה.

לאורי ולאבא שלי יש חיבור טבעי מרגש. בזמן שאנשים (גברים ונשים) אחרים בני המשפחה נלהבים סביבם, רצים ומפזזים באטרף של צווחות, צחוק וניעורים, אבא שלי, כשהוא עם אורי, פורש מעל שניהם כילה בלתי נראית של רכות ושקט. כשהם ביחד הם יכולים לדבר שעות. כשהם ביחד, לאורי כבר לא כואבת הבטן. כשהם ביחד הטונים יורדים ושניהם צוללים לתוך עולם מופלא משלהם, שאף אחד אחר לא מצליח לחקות. זה משהו שלהם, מיוחד, שאבא שלי הביא לחיים שלנו.

בעבר כתבתי על אחד הנושאים שנמצאים בתווך שביני לבין אבא שלי. אני רוצה לספר על עוד אחד. אתמול הנשים של המשפחה שלי נפגשו לקראת החתונה של אחותי, שמתוכננת, אם ירצה האלוהים שלה, למחר. המנהלת שלי חברה לאמא שלי ולאחותי, יחד עם ערב-רב של נשים ממשפחת החתן, והלכו לעשות דברים שנשים עושות ביחד לפני טקס הכלולות. אני לא רוצה להכנס למה הן עשו ומה אני חושב על זה, כי זה לא העניין; אולי בהזדמנות אחרת. באותו הערב, לאבא שלי הראו בעדינות את הדלת ואמרו לו שמאוחר יותר יקבל הודעה לחזור הביתה. החלטנו להפוך את זה לערב גברברים, וככה מצאנו את עצמנו, אורי, סבא שלו ואני, יחד אצלי בבית, יושבים על כמה פחיות בירה וצופים בסרט בסלון שלנו.

אבא שלי מביא לכל האינטראקציה הזו שקשורה לנכד שלו אווירה של רוגע ונועם. הוא מדבר איתו בלחש, כמעט ללא קול, ואורי מקשיב. אורי מפסיק את מה שהוא עושה, מתכוונן לקול שלו, ועונה לו. כשאבא שלי מרים אותו כדי להרדים אותו, זה נראה שהוא לא רוצה לעזוב את הזרועות שלו, שכיף לו מדי. כשאבא שלי מאכיל אותו, זה נראה כמו הדבר הכי טבעי ונכון בעולם, כאילו מאז ומעולם מי שמאכיל את הנכדים זה הסבא. יש כל כך הרבה עוצמה ברכות הזו שאבא שלי מביא לחיים של אורי ושלנו, וכל פעם שיוצא להם להיפגש, זו חווייה שלא תסולא בפז.

זה אולי נשמע קיטשי, ואולי זה נשמע מובן מאליו, אבל זה לא. כשאורי נמצא באחריותו של אבא שלי, אני משחרר. לי יש חרדת שליטה לא קלה (מאובחנת, אל תדאגו), ובשום מצב אחר אני לא מצליח באמת לכבות את מנגנוני השמירה המובנים אצלי, אפילו לא כשאורי עם יעלי שלי; זה לא קשור אליה, אלא אליי. יש לי בעיה כזו בראש. אבל עם אבא שלי זה אחרת. זה כל כך נכון, רגוע ושלם, שאין לי צורך לבדוק מה קורה איתם. הוא עושה דברים נכונים. בנוסף, הוא כל כך פתוח לביקורת בכל מה שקשור לטיפול באורי, והוא כל כך לא מרגיש מאוים מהנחיות כאלה או אחרות לגביו, שזה מוסיף עוד נדבך של רוגע – האדם הזה שהוליד אותי עושה את מה שהוא עושה מצוין עם הילד שאני הולדתי.

מצאתי את עצמי בסוף הערב, כשיעל שלי חזרה ואבא שלי חזר לביתו, עם דמעות בעיניים. הייתה לי הרגשה שהדברים הולכים בכיוון הנכון, שהכל יהיה בסדר. לראות את הילד שלי כל כך נינוח ושמח עם סבא שלו מילאו אותי באהבה והוקרה לאבא שלי, שמביא לחיים של אורי ולחיים שלנו בכלל, כמשפחה.

עוד משהו עליו אני רוצה לומר תודה.

– אבא של אורי

מודעות פרסומת