אבא הלך למילואים, מודל 2014
קראו לו ד"ר פשיגודה, והוא היה מהרופאים שהיו שייכים לתקופה לפני התפשטות והשתלטות קופות החולים. אז היכרנו "קופת חולים" אחת, והיה "רופא" אחד. היום רופא המשפחה שלך, אם יש דבר כזה, לא באמת מכיר אותך; במקרה הטוב, יש תיעוד ממוחשב. אז, ד"ר פשיגודה לא רק היה מכיר את כל בני המשפחה שלי, הוא היה עושה ביקורי בית, הוא היה מדבר עם אמא שלי בספרדית, והוא היה מכיר את ההיסטוריה וההיסטריות של כולנו. הוא היה מודיע לנו מראש כשהוא היה נוסע והיה מתוכנן להיעדר. הוא היה הרופא שמופיע במשפטים "צריך ללכת לרופא" ו-"מה אמר הרופא?". היה לנו את מספר הטלפון שלו בבית (לא היו אז טלפונים ניידים…) ובמקרה הצורך, לא אחת, ביקרנו באישון לילה בביתו.
האיש היום בן 75, ונודע לי במקרה לאחרונה שמצבו הנפשי והפיסי מדרדר, לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים מאוד קשה לפני כמה שנים. מה שדײר פשיגודה היה אומר היה מניח את דעתה של אמא שלי. אני אומר "אמא שלי" ולא "ההורים שלי", בגלל שאת מלאכת הטיפול היום-יומית בילדים, אחותי ואני, היא ביצעה, בזמן שאבא שלי היה עובד ללא לאות לספק עבורנו. אני זוכר את תווי פניו של ד"ר פשיגודה עד היום. הוא היה אדם קר, ענייני וישיר, אבל בעל מקצוע שלא היה מעגל פינות. הוא היה הרופא, ב-ה' הידיעה.
למיטב זכרוני, פרט למחלות הילדות המתבקשות, לא הייתי ילד חולני, אבל ייתכן שאני פשוט בוחר לזכור סלקטיבית את התקופות החיוביות הרבות שהיו לי בילדותי. עם זאת, עד לגיל 6 או 7, אחת לכמה חודשים, אמי הייתה לוקחת אותי לרופא בוער מחום, עם כאבי-ראש ובטן. ד"ר פשיגודה היה מעיין בלוח השנה, בוהה בי, מצקצק בלשונו ושואל את אמי אם אבא שלי נקרא לשירות מילואים, מה שהיה ברוב המקרים נכון. בשלב הזה אמא שלי הייתה נאנחת, מחייכת והיינו חוזרים הביתה. לעזאזל, איך שהוא הכיר אותי. אני זוכר בצורה חיה וצבעונית את הריח של הקיטבג של אבא שלי, ריח משחת-הנעליים הצבאיות ואת גוון ירוק-הזית של הציוד שהיה נערם בסמוך לדלת הכניסה, לפני כל הליכה של אבי למילואים. כשהייתי שם לב לכך שאבא מתכונן "ללכת לצבא", כבר הייתה מתחילה לי התכווצות בבטן, והייתי מציג סימנים ראשונים של עליית חום. ברטרוספקטיבה, אני מניח שהתהליך הפסיכוסומטי הזה נבע אצלי מחוסר-הרצון העז להפסיד את חברתו של אבי, שגם כך הייתה מועטה בשנים הללו. בשגרה אבא היה חוזר מהעבודה בשעות מאוחרות ויוצא בשעות מאוד מוקדמות, אבל הוא היה מכסה אותי בלילה והריח שלו בבית היה משרה עליי הרגשת רוגע. בנוסף, תמיד היו סופי-השבוע הקצרים, בהם היינו ארבעתנו מבלים יחד. עכשיו, שאבא הולך למילואים, הוא לא יהיה כאן כל היממה, ולפעמים גם לא במהלך סוף השבוע. גם הריח שלו לא יהיה. אבא שלי לא כאן, הוא שם. הוא במילואים.
היציאה למילואים התגבשה אצלי, כילד קטן, כחוויה מאוד שלילית, כמשהו שגברים צריכים לעשות, ובכך הם נקרעים מהמשפחה שלהם. אם מוסיפים את זה לכך שאנו מדברים על השנים שבין 1977 ל-1985, בהן אירועי בטחון, קרבות ומלחמות תפסו את כותרות העיתונים ואת שגרת החיים, מצטיירת תמונה מפחידה בה ייתכן אפילו שאבא לא יחזור מהמילואים.
לא ידעתי אז, ואני לא בטוח שאני יודע היום, מה היה תפקידו, דרגתו והצבתו של אבא שלי במילואים או בשירותו הסדיר. אנחנו לא מהמשפחות בהן יש מורשת צבאית והילדים "עושים כבוד" לאבא, לחיל ולחטיבה בה הוא שירת. עם זאת, לאור החינוך והנרטיב הערכיים שבסביבתם גדלתי בבית הוריי היה ברור לי ששירות צבאי הוא משהו חשוב, חיובי, ראוי ונדרש. עוד בגיל 13 הייתה בראשי הפרדה ברורה בין המגירה של "שירות צבאי", בה שכנו תרומה למדינה, לימודים אקדמאיים, בסיסים צבאיים מסומנים על המפה, מחויבות אזרחית מבורכת והכנה נדרשת לנער צעיר לחיים כאדם מבוגר ואחראי, לבין המגירה של "מילואים", בה שכנו משפחות שכולות, פרידה מהיקרים לך, הליכה למקום רחוק, לא מוגדר וערטילאי ושייכות של כל זאת לאנשים מבוגרים. אני אשרת בשמחה ובגאון בצבא ההגנה לישראל, אבל לא אלך למילואים.
פעם היינו צעירים ויפים
לאחר שהתגייסתי, בצעתי את טירונות הכסת"ח שלי בזיקים וסיימתי את לימודי התואר הראשון בפיסיקה במסגרת העתודה האקדמאית (לפני התקופה בה הצבא החל לשלם על הלימודים, תודה רבה), הצטרפתי לחיל האוויר, ושירתתי ביחידת ניסויי הטילים של חיל האוויר. לאחר כ-4.5 שנים וקורס קצינים, עברתי לגוף במטה חיל האוויר האמון על מודיעין, ולאחר עוד כ-4 שנים סיימתי את תרומתי הביטחונית בשנה נוספת במסגרת משרד ראש-הממשלה. במהלך השירות נפגשתי ועבדתי לא פעם עם אנשי מילואים של היחידות השונות, בין אם בעיסוק טכני שוטף ובין אם בפעילות מבצעית, אבל תמיד התייחסתי אל אנשי המילואים כאל גורמים עלומי-שם, שמופיעים מהאופל, מהאוסף הקיבוצי הלא-מוגדר הזה שנקרא "כוח מילואים" וצורך "ימי מילואים". הפער בין השירות הצבאי היום-יומי שלי לבין קיומם ומשמעותם של אנשי המילואים עמם עבדתי נשמר בפועל בראשי. אפילו כאשר מפקדיי בעבר ומפקדיהם-שלהם התייצבו לשירות מילואים ביחידות בהם שירתתי, לא הצלחתי לבצע את החיבור המנטאלי המתבקש בין כך, שמדובר באותם אנשים שלפני כמה חודשים או שנים היו כאן, לצידי או מעליי, באותם המדים ובאותם התנאים. השתחררתי בדרגת רב-סרן מהשירות הלאומי שלי, זה הצבאי וזה האחרון, הפארא-צבאי, לאחר 10 שנות פעילות. יום אחד אני נקרא למזכירות, מפקיד את תעודת הקצין שלי ומקבל תעודת מילואים חומה. באותו הרגע הרגשתי איך המעיים שלי מתהפכות.
כן, כן. ככה נראיתי בגיל 17
קשה מאוד לתאר את ההרגשה שאפפה אותי במהלך השבועיים שלאחר מכן. פרט להסתגלות לחיים עצמאיים, התחלה של קריירה וגיבוש סדר יום עצמאי, הרגשתי שעברתי דרך שער לעולם האפל של המילואים, אותו עולם אפל שייחסתי למילואים בהיותי צעיר. נתקפתי פחד שנבע מהדיסוננס שהיה לי בין הרצון להמשיך לשרת את המדינה בה אני חי, לבין החשש שמעכשיו והלאה המשמעות של הדבר הוא ללכת לאותו מקום ערטילאי ואפל – "ללכת למילואים". בבקשה אל תערבו פה מחשבות רציונאליות, הן לא שייכות לכאן.
מהדברים שמעוררים אצלי כאב בטן
התחלתי לפתח את הקריירה שלי סביב נושאי ניסויים, טילים ופיתוח, אלא מה. במהלך העבודות שלי, כפי שבוודאי ניתן לצפות, הייתי מועסק אצל מכרים, מפקדים או עמיתים לשעבר מתקופת שירותי הצבאי, והענן של העבר הצבאי המשותף שלנו תמיד היה נוכח בחדרי הדיונים והמעבדות. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו הולכים אחת לכמה שבועות למילואים, לרוב לאחת היחידות בהן שירתתי בעבר, וזה נהיה חלק משגרת העבודה. מקומות העבודה בהם הייתי מועסק, ואף בתעשייה האווירית, היכן שאני מועסק כיום, מעודדים בפועל ביצוע שירות מילואים משמעותי ומלא. בנוסף, ימי המילואים בוצעו לא-פעם בלבוש אזרחי, מה שהפך את אותו היום לדומה לשאר הימים, פשוט במקום לבוא למשרד, היינו הולכים למקום אחר, ולרוב עוסקים בנושאים דומים. מדי פעם הייתה פעילות מבצעית, אבל זה היה נדיר. הדיסוננס שהיה לי בעבר הלך והתפורר, אבל לא דרך התמודדות ישירה איתו, אלא דרך שגרת חיים שכללה את שירות המילואים כבדרך אגב, בשונה מהזכור לי משירות המילואים אליו היה אבא שלי הולך. במובן מסוים, עד היום אני שומר בראשי שני מושגים שונים של "מילואים" – מה שהאבאים בילדותי עשו (ובוודאי רבים וטובים עושים גם כיום, בוודאי שלוחמים) ומה שאנשים מהסביבה המקצועית שלי עושים. אלה שני מקומות ועיסוקים שונים. הראשון נותר מפחיד ומרוחק והשני הוא עניין של מה-בכך, מעניין וחיובי.
כמות ימי המילואים שעשיתי עד לפני 3 שנים הייתה גבוהה, והיא דומה לוו של עמיתיי ומנהליי. מדובר על כ-35 ימי מילואים בשנה, שנעשים בשמחה ולא פעם בצורה יזומה מצידנו. לפני כשלוש שנים עבר חתול שחור בין יחידת המילואים שלי לביני, ביקשתי לעבור ליחידה אחרת, ובזכות התהליך הבירוקרטי המסואב הכל-כך מוכר בצבא, פשוט לא זומנתי עוד למילואים, ואיני מקבל מענה על פניותיי ובקשותיי להתנדב. חבל לי על כך, לא בגלל שוה חסר לי בנוף השגרתי או שאני צמא לשינוי האווירה וחופשה מהעבודה או המשפחה – זה מעולם לא היה חלק מהעניין, להיפך: כל ה"גבעת-חלפוניות" שמייחסים לשירות המילואים מאוסה, דוחה והמונית בעיניי. שירות מילואים זה לא שירות לפרט, זה שירות לארגון, וראוי להתייחס אליו כאל משימה ותפקיד עם יעדים שדורש אחריות ומאמץ, ולא כאל יציאה לחופשה או שינוי אווירה מבורכת בפאתי ג'נין או במגדל הקריה באמצע תל-אביב.
כמובן, שלא התנסיתי ביציאה למילואים מאו שנולד אורי שלנו, כך שאין לי את החוכמה של ההיעדרות הזו מהבית בפועל. אף-על-פי שהרוב המוחלט של שירות המילואים שלי, זה שעשיתי וזה שללא שום צל-של-ספק אחזור לעשות בעתיד הקרוב, הוא בן יום אחד, שמתחיל בבוקר ומסתיים בערב במיטתה של אשתי, עדיין ישנם מקרים בהם מדובר בכמה ימים או בסופ"ש מחוץ לבית. כך או כך, המילואים הם בעיניי חלק מהחוזה הלא-כתוב שחתמתי בצורה חד-צדדית עם המדינה בה אני חי. כפי שישנן דרכים רבות וחוקיות לא לבצע שירות לאומי צבאי או אחר, משמעותי בישראל של 2014, ויש בעשייה כזו בעיניי משום פשע מוסרי וערכי ממדרגה ראשונה, כך מילואים הם חלק מלחם חוקינו כאזרחים. כפי שכתבתי בעבר, וכפי שאני מעוניין שאורי יילמד ממעשיי, בכך שאני חי כאן ומקים כאן את משפחתי, אני מרגיש שהתחייבתי מול מדינת ישראל לשרת אותה ולמלא את חובותיי הרשמיים והנתפסים מולה, והמילה שלי שווה את משקלה בזהב. זה לא משנה אם המדינה "בסדר" איתי ועד כמה קשה כאן (או שלא קשה), זו אחריותי לשמור על הצד שלי של הסיפור. חוץ מזה, במישור האובייקטיבי, מערך המילואים וכשירותו המבצעית מהווה נדבך גדול מאוד מהמודל של הביטחון הלאומי שלנו, וכמו שאני רואה את העבודה שלי (גם) כתרומה ליציבותה של המדינה בהיבט של הגדלת התל"ג, כך אני משית על עצמי את האחריות לתרום לביטחונה הצבאי בפועל, דרך עשיית מילואים.
אורי ליד המדים של אבא שלו
קל לי מאוד לומר את מה שאמרתי, כי הצלחתי לארגן לעצמי מערך-חיים שתומך בערכים האלה. אני לא יודע מה עובר על אנשים אחרים, גברים או נשים, שחייהם שונים משלי – כאלה שמרוויחים משמעותית פחות, שמקום העבודה שלהם לא תומך או מקשה על יציאה למילואים, שיש להם כמות גדולה של ילדים, שמהות שירות המילואים שלהם שונה משמעותית משלי, כגון לוחמים, או שיש להם בעיה קשה עם מערכת היחסים שלהם עם מדינת ישראל. לצדי יש אישה מדהימה, שבדיוק כמו אמא שלי (כמה זה בריא, אה?) מוצאת כוחות להחזיק את הבית לבד כשצריך, ואני יודע שכשאחזור לצאת למילואים בעתיד, העורף האזרחי שלי, הבית שלנו, יעמוד איתן.
ואולי זה בגלל שעדיין יש לי פינה חמה בלב למדים ולסדר, ואולי זה בזכות ההזדמנות לצפות בנערות צעירות במדים. מה שבטוח הוא, שד"ר פשיגודה בוודאי היה מחייך לעצמו בספרדית כשהיה חושב על זה שגבי הקטן גדל להעריך ולאהוב את ההליכה למילואים וכבר אין לו חום וכאבים כשמגיע הצו הזה בדואר.
– אבא של אורי
** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.
_______________________________________________________________________
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.
