קחו כבר אחריות!

באמצע 2012, בשיא מה שנקרא "המחאה החברתית", נשמעו הרבה קולות שמאשימים את המדינה, החברה, השיטה, בעלי ההון, מנהלי החברות, הרשויות ואת כל העולם, בעצם, במצב הקשה בו המתלוננים שורים. היום, ב-2014, ישנן קולות דומים, תחת הכותרת של "דור ה-Y", שמסבירים תחת כל עץ רענן למה קשה, למה עוזבים, למה כולם לא בסדר, ורק אנחנו, המסכנים, חוטפים על הראש. חיפשתי לאחור, ובמיוחד קפץ מול עיניי המאמר האנונימי הזה: http://j14.org.il/articles/21973. אז כתגובה למאמר ההוא, מ-2012, וכהתייחסות עניינית ומכובדת לכל אלה שמשילים מעליהם את האחריות למצב שלהם – אני מציע את השורות הבאות.

עם משפט אחד אני מסכים במה שכתב הכותב(ת) האנונימי(ת): "אנחנו דמוקרטיה. זו הזכות שלנו וזו חובתנו האזרחית להתריע".

אני קפיטליסט. חזיר מלוכלך, בהמה גסה, מה שתרצו. כמו כל דבר אחר, קיצוניות היא דבר רע, וראינו מה קורה שכמשטר כלכלי הולך לקיצוניות זו או אחרת – זה לא מחזיק מים וקורס. זה קרה בברית המועצות לשעבר וקרה בשנים האחרונות בארה"ב ובחלק מאירופה. מצד שני, בנושא הזה הסוד הוא לא "שביל הזהב" או "דרך הביניים"; בנושא הזה פשרה היא כמעט הרעה שבפתרונות. הדרך ללכת בה היא להימנע מקיצוניות, אך להישאר בתוך הצד הנכון של מגרש המשחקים – קפיטליזם אחראי. וכפי שאכתוב להלן, אחריות היא דבר שלוקחים ולא זורקים על מישהו אחר.

החוזה עם המדינה הוא ברובו חוזה חד-צדדי. זה כמו להביא ילד לעולם (הילד לא חתם על כלום). כמו בדוגמה הזו, הפער בין מה שנמצא בתחום אחריותי כאזרח במדינה לבין מה שהמדינה צריכה לעשות הוא הפער שבין החוק לבין המוסר. זה הפער שבין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי. אני בחרתי לגור במדינה הזו, אני עשיתי מעשה פעיל (ועושה אותו כל יום מחדש) של להתחייב לספר החוקים שלה וזה כל מה שיש. פרט לכמה חוקים שמחייבים את המדינה ואינם, להבנתי, נושא התלונה באימייל המקורי, כל השאר זה תיאום ציפיות, פעילות פוליטית וניסיון (אצילי וראוי) לנסות לשנות את מה שהמדינה עושה. אבל זה שאנחנו רוצים שיהיה אחרת זה לא אומר שכך צריך להיות – זו דעתנו. להבדיל מכך, בכיוון השני, אני, כאזרח, חייב לשמור על חוקי המדינה או לאבד את הלגיטימציה שלי. מסים, שירות לאומי/צבאי/אזרחי (למי שזה תקף) ומילואים הם החוק (לחלקנו גם זכות מוסרית). קנדי אמר (אמנם במשמעות אחרת) "זה נכון שהדמוקרטיה לא חפה מבעיות, אך אנחנו מעולם לא בנינו חומה כדי למנוע מאזרחינו לברוח". משמעות החוזה החד-צדדי הזה, שכל בת ובן 18 שנים ומעלה חותמים עליו כל יום מחדש, הוא שאנחנו, כאוסף אינדיבידואלים ולא כ-"עם", מתחייבים להתנהג בצורה מסוימת מתוך ציפייה שהצד השני, המדינה, יתנהג בצורה מסוימת. אבל מדובר רק בתיאום ציפיות עם הצד השני. לבוא בטענות אל המדינה על כך שלא עמדה בציפיות שלנו, זה כמו לבוא בטענות אל הילד (שלא ביקש להיוולד) שהוא חוזר מאוחר מדי הביתה מבילויים – זה שהילד לא מתנהג כמו שאני מצפה ממנו (או דורש ממנו) לא נותן לי את הזכות להרים עליו את היד או למנוע ממנו אוכל. אני כפוף לחובה חוקית והוא כפוף (אם ירצה, אולי, אם בא לו) לחובה מוסרית. לעניין הוויכוח הזה, החובה המוסרית חלשה יותר, היא דורשת בחירה וולונטרית.

החובה שלי נובעת מהזכות שלי. יש לי אחריות, בתור בעל זכויות, להיות זה שעומד על הקרקע המוסרית הגבוהה יותר. כן, נכון להפגין. כן, צריך לפעול לתיקון העוולות. וכן, אני צריך לעשות את כל אלה. זה חלק מהאחריות שלי, כי אני החזק, אני בעל הזכויות. המדינה משרתת אותי ואני זה שצריך להחליט לאן לנווט את האנייה. הפגנות זה מצוין. בחירות זה מצוין. מחאות זה מצוין. לרוץ לרשימה פוליטית או להתארגן ביישוב שלנו זה מצוין. אבל בסופו של דבר, האחריות היא שלי ושלנו. לא של המדינה. הילד ה(לא-כל-כך) קטן מחויב רק מוסרית, והוא יעשה את כל מה שהוא יכול לעשות על מנת לבחון גבולות ולעשות לעצמו "נעים". יש לנו כוח לנווט את האנייה, ו-וולטיר אמר: "עם הכוח באה האחריות". זו חבילה אחת. ואחריות, שוב אומר, היא דבר שלוקחים ולא זורקים, נותנים, מקבלים או מאצילים. זו פעולה שמכוונת פנימה. ההפך מאחריות היא תלונה, שזה דבר שזורקים החוצה בציפייה שישתנה שם משהו. שוב, תיאום ציפיות וזהו.

הכול נסוב סביב שני נושאים: אחריות אישית ואינטליגנציה כלכלית. או שיש לך את זה או שלא. אי אפשר ללמוד את זה, אפשר רק להשתפר בזה או לסגל לעצמך התנהגויות של "כאילו" או של "כמו". לגבי אחריות – קנדי אמר: "אנו עצמנו יצרנו את בעיותינו, ולכן אנו מסוגלים לפותרן". מי שלא ייקח על עצמו את האחריות לקידום עתידו, לא יפנים באמת ובתמים שהוא נמצא במקום אליו הוא הוביל את עצמו ולא יעסוק במציאת פתרון במקום דשדוש בבעיות, ראוי שייפול מהעגלה של חייו. אדם כזה אינו יצרני, אם יותר לי לשאול בצורה בוטה מקרל מרקס, וסופו להיעלם מהמשחק – אין כאן קריאה לאלימות או טיעון שזה הוגן שכך יקרה – זה פשוט יקרה מעצמו. "עשו לי", "לא נתנו לי" ו-"הם לא בסדר" סופם להישמע בקול חלש על ידי אלה שנמצאים על העגלה ומובילים אותה קדימה. לגבי אינטליגנציה כלכלית – בדיוק כמו אינטליגנציה "רגילה", חברתית או רגשית – זהו כלי שבלעדיו אי אפשר להתקדם. לדעתי אינטליגנציה היא השלב הבא באבולוציה האנושית והבנה כלכלית היא חלק מהסיפור. כמו שאין שום דבר "לא הוגן" בהיעלמות של הדינוזאורים, או "עצוב" בירידת אבותינו מהעצים והליכה על שניים, כך מי שיודע לנתב את חייו בסבך החיים התרבותיים המורכבים הקיימים משחר התבונה האנושית יהיה פה מחר. זה גוזר חינוך ילדים לשאול שאלות, לעסוק באקטיביזם אזרחי, לימוד נושאי כלכלה, שאילת שאלות, סקרנות וביקורת. או שיש לך את זה, או שאתה שייך לקבוצה שהכותב המקורי התייחס אליה כאל "הדפוקים בחברה"

לא אהיה הראשון ולא האחרון שאומר שעוני ועושר הם לא כמה כסף יש לך או כמה יש לך יחסית לאחר. עוני ועושר הם מצב אינטליגנטי-תפיסתי ולא כלכלי. אדם יכול להיות בעל ממון רב ולהיות עני ולהפך – להיות עשיר אך ללא כסף לקנות לעצמו רכב מיד שנייה. זה נושא שאפשר לחנך את עצמנו אליו, בקושי ובמאמץ רב. זה נושא שאפשר ונדרש מאתנו, כהורים, לחנך את ילדינו להשיג את מה שהם רוצים ולשלם באהבה את המחיר של המאמץ הזה. עושר ועוני לא קשורים למזל, אלוהים כאלה או אחרים, מקום מגורים או תנאי התחלה. כל כך קשה להעביר את האחריות אלינו, שיותר קל להתבוסס באקט של ספירת מטבעות (זה לא עושר!) ולהיאנח. ההתנגדות המנטאלית לקחת אחריות משתקת, כי אחריות היא דבר מפחיד. אם אני אכשל, אין לי למי לבוא בטענות. קנדי אמר "לעתים קרובות מאוד אנו מתנגדים לרעיון מסוים, מבלי לעשות כל מאמץ כדי לחשוב". יותר קל להמשיך לחיות את החיים עם תובנות מקובעות ושגויות מאשר לעצור ולשאול שאלות לגבי לאן האנייה מתקדמת.

אינני מדבר ממרומי ביתי במגדלי אקירוב. בת זוגי ואני גרים במרתף שכור בפתח תקווה (לא שיש משהו רע בעיר הזו). הוריי הם זוג אשכנזי מאשדוד והורי בת זוגי מקורם מצפון אפריקה, והם התגוררו לאחר נישואיהם בשכונה במרכז שהייתה בזמנם נחשלת. לשתי המשפחות רקע כלכלי קשה מאוד ולא מעט אירועים טראומטיים בעברם. להורי יש שני ילדים ולהורי בת זוגי ארבעה. חלק מההורים מאמינים וחלקם לא. הורינו עסקו ועוסקים במקצועות שירותיים ויצרניים: הוראה לגיל הרך, ניקיון, טכנאות ומכונאות רכב. הם עובדים קשה ואין להם הרבה כסף. אבל הם עשירים, או בדרך לשם. הם ידעו להוציא את עצמם מהאשמת הסביבה במצבם וחיפוש דרכים ללקיחת אחריות אישית. בזכות המנטאליות שלהם, אנחנו גם עשירים, במקום מושבנו בפתח תקווה. נכון, לא לכולם יש את הכוח להרים את הראש מקשיי היום-יום ולהקנות לעצמם לילדיהם סיכוי טוב יותר לצלוח את החיים (בכלל) וחיים הכלכליים (בפרט). אבל אלה שכן, כמו ההורים להם נולדנו, הם אלה שיקבעו מחר את הכיוון של אניית חייהם. השאר אולי יטבעו בכסף, אך יישארו עניים כל חייהם, הן כלכלית והן ערכית. כאזרחים, חובתנו לשאוף להגיע למקום טוב יותר.

העניין המרכזי הוא שאנשים רבים מדי לא אוהבים את המקום בו הם נמצאים, והגיוני שכך. יש המון עוולות (=דברים שאני הייתי עושה אחרת), חוסר שוויון (=דברים שלא מחולקים בצורה שווה) וקושי (=דברים שאני לא מאחל לעצמי). לא מדובר פה על צדק, שהוא דבר סובייקטיבי וניסיון אינפנטילי להיתלות בגורם עליון או אלוהי שמכתיב את "מה שבאמת צריך להיות". נכון, חלק משמעותי מהמצב הוא תוצאה של מעשי השלטון, אך בסופו של דבר הלכנו וחתמנו על חוזה חד-צדדי מרצוננו. אני הבאתי את עצמי למקום בו אני נמצא, וכך כל אחד מאזרחי המדינה. הפתרון הוא לא להפגין (הגם שמותר וראוי), אלא לשנות. האמירה המיוחדת לגנדי מעודדת להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם. באופן ממש לא מפתיע, הכול מתחיל ונגמר בחינוך:

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי משמעו, שאין לאשפז אמהות וסבתות במסדרון, כאבן שאין לה הופכין, כי המדינה התחייבה לדאוג להן וגם לנו למערכת בריאות ראויה.

אחריות אישית ואזרחית משמעה שמגיל צעיר אנחנו דואגים לעצמנו, ילדינו והורינו בנושא חינוך לבריאות, אוכל איכותי ואורח חיים בריא. אנחנו מחנכים את ילדינו לייצר לעצמם אפשרויות כלכליות ליום סגריר ולא מסתפקים במה ש"מגיע לי מהמדינה", כי מי שמסתפק במה שנותנים לו, לא יכול להתלונן שקיבל מעט מדי.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי משמעו שאיננו אמורים להוסיף אלפי שקלים בכל שנה לחינוך שהמדינה הבטיחה לנו שהוא יהיה חינם. יש לגבי זה אפילו חוק.

אחריות אישית ואזרחית משמעה לדאוג לערכים בבית ולא לתת לטלויזיה ולתרבות הצריכה לחנך את הילדים שלנו. משמעה יצירת סביבה תרבותית וחברתית בונה וטובה. משמעה הקניית כלים להתמודדות עם החיים על ידי דוגמה אישית. לגבי החוק – אכן. יש חוק. האם את ואתה, הקורא הנכבד, שמרתם על החוק במלואו עד כה, בכל היבט של חייכם? אני יודע שאני לא. אין לנו זכות לנפנף בכך שהממשל עבר על החוק כמשהו שהוא יהרג ובל יעבור, אם אנו חוטאים באי-ניקיון כפיים בעצמנו.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שמי שמרוויח יותר ישלם יותר מס מאלה שמרוויחים פחות. קוראים לזה מדרגות מס.

אחריות אישית ואזרחית משמעה למקסם את הרווח שלי על ידי שימוש בכל הכלים החוקיים שעומדים ברשותי, כולל פרצות בחוק. אם לחברה יש אפיק של חיסכון במס (מה שהמפגינים קוראים לו בוודאי העלמת מס), ראוי שתשתמש בו על מנת להרוויח – זה מטרת קיום החברה, למי ששכח. כנ"ל לגבי משפחה – המטרה היא להרוויח במסגרת החוק ולהשתמש בכסף למטרות המשפחה. מדרגות המס הן רק חלק מההיבט המורכב של תשלום מיסים.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שאסור להקים ממשלה של 39 שרים בכנסת של מאה ועשרים מושבים. ואם לא די בכך, מכל 39 עזי המצח אין שר רווחה אחד במשרה מלאה. צדק חברתי אומר שלא ייתכן שבין 39 שרים לא יהיה אפילו שר בריאות אחד. זהו פשע אזרחי מהמעלה הראשונה.

אחריות אישית ואזרחית משמעה שאם יש צורך חברתי שלא מקבל מענה וחשוב לי שיטופל, במקביל למחאה ולקולות הזעקה, אפעל בכוון, אפילו בקטן. אקים עמותה או אפעל במסגרתה. אנדב מזמני לקדם נושאים שחשובים לי. אחנך את הדור הבא לאקטיביזם אזרחי ולא רק לתלונות.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שאת משאבי המדינה מחלקים שווה בשווה בין כולם, ולא מעדיפים חלקי ארץ שנויים במחלוקת ובטח לא נותנים ל-300 אלף תושבים הרבה יותר מאשר לכל ה-6.3 מליון האחרים.

אחריות אישית ואזרחית משמעה שמה שאני רוצה שיהיה לי אני הולך ומשיג ולא תולה את יהבי ב-"לא קיבלתי" ו-"למה הוא קיבל יותר". זו תשובה שלא היינו נותנים לילד בגן חובה. אחריות אישית אומרת שלא יוצאים לקרב נישאים על גבי עיקרון שלא בהכרח מהווה אמת אוניברסלית ומקובלת על הכלל, כמו שיש לחלק את משאבי המדינה שווה בשווה, אלא נלחמים על מנת להגיע לתוצאה רצויה.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שלא ייתכן שנשים וגברים יעבדו עד גיל 67 ובה בעת מגזר שלם ייצא לפנסיה, שכל השאר יכולים רק לחלום עליה, מכספי המס של אלה שעובדים עוד 27 שנים אחריהם.

אחריות אישית ואזרחית משמעה לבחור קריירה, לימודים וחינוך אוטודידקטי (לדוגמא, למי שאין כסף לחינוך פורמאלי) על מנת להגיע לגיל שבו לא ניתן לדאוג לעצמנו כלכלית עם גב מספק לחיות בכבוד. עלינו ללמוד את נושא ההפרשות הפנסיוניות ולא להסתפק בחוזה שהמעסיק העביר לידנו.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שמהכסף שאנו משלמים למיסוי למדינה, הרבה כסף שאנו משלמים לה, היא תדאג גם לדפוקים בחברה, לנשים המוכות, לניצולי השואה, לנוער בסיכון, לשכבות הדפוקות כל כך שאין להם שום ייצוג בשום מקום.

אחריות אישית ואזרחית משמעה לא להסתפק בכך שהמדינה נותנת צדקה בסתר, בשמך, למי שקראת בכל כך הרבה טאקט "הדפוקים במדינה". שוב, לעשות בעצמך, להיחשף לאוכלוסיות הללו, לא להתרחק מהן ולתרום מזמנך וכספך כי זה ערך שחשוב לך. אם זה לא חשוב לך עד כדי כך שתשקיע ממשאביך, אל תבכה שהנושא לא מטופל. המדינה תנצל את כספי המיסים כפי שהיא תראה לנכון ותמיד זה יהיה כך.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר יותר שיטור , יותר שוויון בפני החוק.

אחריות אישית ואזרחית משמעה להתנהג בצורה חוקית לגמרי ולא לחתוך פינות, גם במקומות שזה נוח, מקובל ולא מפריע לאף אחד. קודם כל אתנהג בצורה מושלמת, אחר כך אטען שהעונש שקיבלתי לא מידתי או שלא תפסו את מי שפרץ לי לבית. האנשים שפורצים, גונבים, אונסים ורוצחים למדו את זה היכנשהו. הם חייבים בענישה, אך הביאו את עצמם למצב הזה של אין ברירה, בגלל שהיו בסביבה שנתנה לזה לגיטימציה כאפיק התנהגות אפשרי. נדאג לחנך את ילדינו למילוי אחר חובותינו לפני שנדרוש את זכויותינו.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר ששר ו/או ראש ממשלה לא יעבור לגור פתאום במגדלים מפוארים, או בקיסריה ויקנו דירות במיליוני דולרים, כי הם לא אנשי עסקים, הם נבחרי ציבור.

אחריות אישית ואזרחית משמעה להתנהג כמו אנשים בוגרים ולא לתת לקנאה מכוערת לשלוט לנו בדרך אל האושר. האם באמת יש בעיה בזה שמישהו יגור בקיסריה או במגדלי אקירוב, או שהבעיה היא צרות עין? אם מדובר בפשע כלכלי אובייקטיבי, כמו מימון לא ראוי, ראו את הכתוב תחת הסעיף הקודם. אחרת, זו קנאה, ואין לה מקום.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר ששר שנחקר כבר למעלה מעשור על זה שהוא קיבל מיליוני שקלים מחברות קש, לא ישתלח באלה המבקשים את הצדק ויגיד שהמסעדות מלאות ולא בטייקונים.

אחריות אישית ואזרחית משמעה לתת לאדם שנחקר את הספק של היותו זכאי, כי יום אחד גם אני אדרוש את הספק הזה ולא משנה כמה "ברור לכולם" שהוא עבר על החוק. אחריות אישית היא לשאול האם אני דורש מעצמי או הייתי מאחל לעצמי את הדברים אותם אני דורש מאדם אחר.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שלא יכול להיות שנתב בנמל ירוויח פי עשרה ממורה. כי בידי המורים אנו שמים את היקרים לנו מכול – את הילדים שלנו, כי המחנכים מטפלים באחד מהיסודות הכי חשובים לעתיד שלנו כעם ומדינה, והנתב בסך הכול מעביר סחורות, ומי כמו היהודים כדי לדעת כמה השכלה, היא היא הנותנת.

אחריות אישית ואזרחית משמעה לתת את הילדים שלנו בידי אלה שראויים לכך ולהשלים מערכינו בבית. משמעה להתארגן ולהרוויח יותר, ללא שאנשים קטנים יחלקו ציונים לאיזו עבודה ראויה יותר מחברתה. משמעה לתמוך באופן פעיל מורים, אם זה חשוב לנו, ולא להרים עליהם יד, לקלל אותם ולהאשים אותם. ואת האמירה לגבי "בסך הכול מעביר סחורות" אני מציע להחיל על עצמנו, אנשי הייצור, המזכירות, הגננות, הרופאות, הפקחים והטכנאים. אין עבודה שמביישת את בעליה, אך יש אנשים שבמילים מכוערות מביישים את עצמם.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שאין מקום לכך שחלק קטן מהעם יקבע לחלק גדול מהעם מי צריך לזכור את הנופלים, אלוהים או העם שלשם תקומתו בארץ מולדתו הם נפלו.

אחריות אישית ואזרחית משמעה להנציח בפנים, בלב, את מה שרוצים ולהניח לשאר. אם המדינה רוצה להכריז שאלוהים יזכור, שיבושם לה; מי שמאמין ביישות העליונה הזו יסכים עם האמירה ומי שלא, יעלה על נס את זיכרון יקיריו בדרכיו-הוא ויזכור ויזכיר. אחריות אישית היא לברור את הקרבות שראוי להילחם, על מנת לא להפסיד במלחמה. אחריות אישית היא לדעת שמה שלא מפריע לי באמת ועושה טוב למישהו אחר זה דבר חיובי, בו אני רוצה לתמוך. אחריות אישית היא לא להילחם בשם העיקרון אלא בשם התוצר.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שהמדינה צריכה לשמור על האזרח מפני קרטלים, מפני הבנקים שמרוויחים מיליארדי דולרים כל שנה, מוותרים לבעלי חוב גדולים ואת האזרח הפשוט הם רודפים עד חרמה.

אחריות אישית ואזרחית משמעה, שוב, לא לקנא ברווחים של החברות הגדולות, כי זו הסיבה שהן קיימות. בנק לא קיים על מנת לממן את רכישת הבית שלי, אלא על מנת לייצר רווח לבעלי המניות. אחריות היא להבין שהמשחק פה הוא משחק קפיטליסטי ולחנך את ילדינו בהתאם, עם שיעורים בכלכלה. יש להבין שה"ויתור" על חובות לבנק הם אקט כלכלי אינטרסנטי וחוקי, בדיוק כמו לחלק לקראת תחילת שנת הלימודים תיקים לילדים של לקוחות פרטים. החברות הגדולות הן המנוע של הכלכלה שלנו ובלעדיהן לא תהיה צמיחה.

אומר הכותב האנונימי: צדק חברתי אומר שאתם לא תהפכו אותנו למדינה של אומרי הן ותשלטו לנו על המחשבות, את מי להחרים ואת מי לא.

אחריות אישית ואזרחית משמעה, בצורה פואטית להפליא, שאת האמירה המסכמת הזו יש לכוון לעצמנו, אישה ואיש, ולומר "אני לא אהפוך לאומר-הן נשלט במחשבותיי". אחריות הנה להפנות את ההגה אלינו ולא לדרוש שיהיה טוב יותר מהסביבה או מהשלטון.

אין להתבלבל בין גישה כלכלית אינדיבידואליסטית שכזו לחוסר רגש סוציאלי או לחוסר אמפתיה. אין בליבי שנאה, פחד או רתיעה מאנשים שדעותיהם או הכנסותיהם שונות משלי. אני פשוט נותן פירוש אחר למילה "זכות" ו-"צדק". אני לא מפרש אותם כ-"מגיע לי" אלא כ-"אני יכול" ו-"עליי לעשות כן". מי שמפרש את הביטויים כ-"צריכים לתת לי" ו-"מישהו צריך לשלם" משיל מעליו אחריות ודורש מהאחר לפתור את בעיותיו. זה הבסיס לחיים מרירים, אפורים ומכוונים החוצה, במקום פנימה. זה נכון לרמה האישית וגם לרמה הכלכלית. כל מי שרוצה שיצא לרחובות, יפגין, יכתוב מכתבים ויופיע עם כובע, צמה מעל הכתף ומבט נוגה על במות בכיכר רבין; ראוי שהאנשים הללו ישאלו את עצמם, דקה אחת לפני שהם חוזרים בקול אחד על מנטרות ריקות כמו קהל מסומם, האם הם עשו כל שביכולתם על מנת לשפר את מצבם (כל שביכולתם ולא כל מה שנוח להם או קשה מדי). על כותבי הבלוגים להפנות לא רק לאתרי התקוממות חברתית, אלא גם לאתרי עזרה עצמית וחינוך כלכלי. שוב הביטוי המתנשא הזה – אינטליגנציה כלכלית; זה מה שיציל אותנו.

כותב יקר, דעתי שונה מדעתך כמרחק קיינס מטרוצקי. אני חושב שאנו מסכימים שימים יגידו מי מאתנו צודק ומי מצטדק. המלחמה שיש בין הדעות שלנו (לא בינינו!) תקיים את המשפט של ברטרנד ראסל: "War doesn't determine who is right, war determines who is left". נחכה ונראה.

ובבקשה, מכותבים יקרים וקוראים פוטנציאליים, בפעם הבאה, כשאתם מגיעים לכיכר להפגין או כותבים מאמר מתבכיין וקורע-לב על כמה האחרים "דפקו" אתכם, בניסיון להרגיש טוב עם עצמכם על כך שהייתם בורג קטן בדבר גדול יותר, נסו לנכס לעצמכם קצת מהאחריות למצב בו אתם נמצאים, ונסו לראות אילו מהמעשים ותפיסות העולם *שלכם* הובילו אתכם לכאן. אפשר לעשות מעבר דירה מחשבתית ממה שמופיע כאן http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3527131,00.html למה שמופיע כאן http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4216531,00.html.

העם דורש? אין דבר כזה. קודם כול בואו נדרוש מעצמנו; אחר כך נשב לכוס קפה ונדבר. ושוב, קנדי עוזר לי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך" ואני מרחיב: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל עצמך". הקלישאות האלה עובדות מצוין הפעם – "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". השינוי באמת מתחיל בתוכנו, כפי שאומרת הגברת אריסון, אלא שהיא לא יודעת שבסופו של דבר אם יקשיבו לה זה יכול לכרסם לה בהכנסות.

נכון, יש בעיות רבות באקלים הכלכלי-חברתי בארץ. אני מציע לכולם לעשות מה שאנשים יצרנים עושים – לעמוד עירומים מול המראה ולהחליט אם אני חלק מהפתרון או חלק מהבעיה.

—-

הכותב, גבריאל ויינמן, בן 36, אבא של אורי ובן הזוג של יעל, הוא מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה, תקשורת זוגית ותקשורת עסקית, במקביל לעיסוקו כמהנדס מערכת בתעשייה האווירית.

קטגוריה : ויינמן אימון