אודות הסמנטיקה שלי

מאחר שהסמנטיקה שלי בחיים ובאימונים שאני מעביר כנראה שונה מזו של רוב האנשים, אני רוצה להסביר איך אני משתמש בשלושה ביטויים:

– אשם –
האדם שביצע עבירה או פשע, במובן הצר ביותר של המילה.
אשמה נובעת מגורם חיצוני, המאשים, ותלויה בהקשר, גיאוגרפיה, הסטוריה ואג'נדות.
אשמה יכולה להיות מוטלת על ארגון או אוסף אנשים.
התמודדות עם האשמה היא ענישה, שמוטלת על ידי הגורם המאשים.
האשמה, חיצונית או עצמית, לא מובילה לשום דבר יצרני.

– אחראי –
אדם שיש לו קשר כלשהו לארוע שקרה, במובן הרחב ביותר של המילה.
אחריות היא משהו פנימי, שאדם בוחר לקחת על עצמו ולא יכול להיות מוטל או מחולק לכמה גורמים או לרמה ארגונית. היא לא תלויה בהקשר, אלא בתפיסת המציאות הסובייקטיבית של האדם.
אדם שיש לו נגיעה כלשהי למקרה ולא לוקח את האחריות לחלק שלו הוא "חסר אחריות". אנשים חסרי אחריות בדרך כלל מחפשים את האשם בארוע.
התמודדות עם אחריות היא לקיחתה, הגדרת השיעור שהאדם יכול ללמוד מהאירוע ויצירת מערכת התנהגויות אישית שתקטין הסתברות הישנות מקרים דומים מצידו של האדם המדובר.
לקיחת אחריות כנה ואמיתית מייצרת עתיד חיובי ופורה.

– ביקורת –
חיווי דעה חיובי או שלילי על מעשה או דעה של האחר. בדרך כלל, ביקורת ניתנת ללא שהתבקשנו לתת אותה, זאת בניגוד למשוב.
בהקשר של ביקורת שלילית, ביקורת בונה מתייחסת לאמירה שמציינת כשל או בעיה אובייקטיבית (התייחסות לגופו של עניין) וביקורת לא בונה מתייחס לאמירה שמציינת פגם לכאורה באדם השני (התייחסות לגופו של אדם).

על ביקורת לא עונים, מתייחסים או מסבירים. לוקחים מה שרוצים, משאירים את השאר ועונים פשוט ב-"תודה". אחרת זו נהיית התנצחות, והאדם שמקשיב לא יודע לקבל ביקורת.

מודעות פרסומת