משתמטי ציבור
את הרשומה הזו התחלתי לכתוב לפני שהתפרסמה קלטת החטיפה של שלושת הנערים היהודיים שנרצחו. זה רק מחזק את מה שהיה לי לומר בנושא.
שוטר רע ושוטר רע
אבא שלי אמר לי מגיל צעיר להתרחק מאנשים וארגונים שמשלבים כוח גדול וטיפשות גדולה. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר, אבל ככה הצלחתי בתיכון לא לחטוף מכות מהבריונים הנכשלים, ככה הצלחתי בצבא להתקדם בלי להקים עליי כלבים בעלי דרגות מרבצם, וככה אני מצליח היום בעבודה בלי לעורר עלי כל מיני ארגונים במפעל שפועלים ״לטובת העובד״. משטרת ישראל היא אחת מאלה, וממנה אני לא מצליח להתחמק. המשטרה נהייתה הגוף שמוסיף לחוסר הביטחון האישי והמשפחתי שלי, בגלל שימוש לרעה בכוח שלה, בגלל כוח האדם הירוד באיכותו שמשרת במסגרתה, בגלל האמון הכמעט-לא-קיים באינטרסים הבסיסיים שלה, ובגלל המעורבות הגדולה של אנשיה בפרשיות שחיתות ופשע. אני מפחד בגלל שבנוסף לפושעים ברחוב אני צריך להתמודד עם הפושעים במדים.
פעם להיות שוטר היה משהו נערץ. להיות משרת ציבור היה משרה שנושאת בצידה כבוד ולקיחת אחריות. אני חושב על סיפורים ששמעתי מאנשים מבוגרים ממני במשפחה שלי, בהם כשנתקלו בבעיה חוקית או אזרחית, הדבר הנכון היה ״למצוא שוטר ולספר לו מה קרה״. היום, שוטרים הם מובטלים ופושעי-רחוב בפוטנציה, שהולכים לעבוד באחת המסגרות הציבוריות האחרונות שיקבלו אותם לעבודה. שוטר הוא מוקצה מחמת מיאוס, וזה משהו שנדבק במוסד המשטרה כולה. לא רק שלפנות למשטרה לא מספק את הפתרון לבעיה, המשטרה עצמה מהווה בעיה נוספת, איתה צריך להתמודד. המדינה אמורה להשתמש בכספי המיסים שלי לספק לי שירותי ביטחון אזרחי, ובפועל מספקת לי את משטרת ישראל. אני מקבל שירות נדרש, אבל באיכות ירודה ובעלות שאני לא יכול להתמקח עליה ואין לי באמת מה לעשות עם זה. זה מה יש, חביבי.
התגובות יפות-הנפש לאמירות האלה מוכרות וידועות: "אי אפשר להכליל את כל המשטרה" (בוודאי שאפשר, הנה), "מדובר בכמה תפוחים סרוחים" (מדובר בהתגנבות של קבוצות גדולות של יחידים), "בכל קבוצה יש כאלה שיהיו יוצאי-דופן" (ובוודאי שבגוף שאמון על אכיפת החוק יהיו כמה פורעי חוק; באמת?!), "למשטרה יש המון משימות קשות" (גם למנקי הרחובות, והם לא מפזרים אשפה בבתים בגלל זה), "זה עניין של סדרי עדיפויות ותקצוב" (נכון, אז מה?) והטיעון האולטימטיבי "אתה מוכן לעשות את העבודה הזוי" (לא, כי אני מעדיף לא לשבת במושב ליצים ולי יש מקצוע אחר). העניין הוא שאני, כאזרח, מקבל פה שירות- דוב ללא ברירה, וזאת בתמורה לכספי המיסים שלי. למה הדבר דומה?
לבניין משותף, בו כחלק מחוקי הבניין משלמים דמי ועד בית, והבניין מעסיק חברת ניקיון שנבחרה על ידי הועד הנבחר, מתוקף המנדט שניתן לו לנהל את ענייני הבניין, ללא אמירה של שאר התושבים. חברת הניקיון מעסיקה, כצפוי מאופי של חברת אחזקה, אנשים קשי-יום בשכר זעום ובעלי מוטיבציה אפסית. אלא, שחברת הניקיון שולחת עובדי ניקיון רק פעם בשבועיים במקום שלושה ימים בשבוע (כפי שמופיע בחוזה), הבניין לא באמת נקי לאחר יום עבודה, ולעתים קרובות מידיי "עובדי הניקיון" הללו נתפסים במצלמות האבטחה כשהם מורחים את תוכנם של חיתולים מלוכלכים על המראה שבמעלית. ומה עושים כשהבניין מלוכלך? נכון: מזמינים את חברת הניקיון לנקות. אי אפשר להחליף את חברת הניקיון ואי אפשר לצאת ממעגל הקסמים הארור הזה. אז בדיוק ככה.
על מה אתה מדבר?
יש אוסף ענק של סיפורים לדוגמא, שימחישו את המצב האבסורדי והפלילי הזה. זה במיוחד חורה ומכעיס כשזה עוסק בבכירים של המערכת, מסיבות ברורות. הנה דוגמא אחת והנה עוד אחת.
במקרים רבים, כשמתעדים בצילום או בעדות אירוע בו משתמטי הציבור האלה פשעו ברשלנות או במעשה פעיל, הדבר מתבטל בגלל שניתן לטעון שיש הקשר רחב יותר לאירוע המצוין, והתיעוד הוא מגמתי ומניפולטיבי. אז בחרתי אוסף ארוך של דוגמאות בהן מובא ההקשר, כדי שנוכל להתייחס לגופו של עניין ולא להדוף את הטיעונים כלאחר יד.
באופן לא-כל-כך מפתיע, אין לי סיפור אחד עד כך ששוטר עשה מעל ומעבר לדרישות התפקיד והתבלט לחיוב.
שקט, מתפללים
אנו כרגע מתגוררים באשדוד, וביציאה הצפונית מהעיר יש גשר ארוך המחבר בין אזור המסחר אל אזור הנמל ואל היציאה מהעיר. הגשר הזה הוא דו-כיווני, עם מסלול אחד בכל כיוון, והוא מתפתל מעלה ומטה, כך שקצהו השני של הגשר נמצא מעבר לאופק של אדם העומד בקצהו האחד.
לפני כחודש, כאשר נסעתי אל מקום העבודה, התברר לי שמבוצעות עבודות בכביש הזה, והנתיב שלי חסום בחרוטים, כך ששני כיווני הנסיעה חולקים את הנתיב היחיד שנותר. כצפוי במקרים כאלה, משני צידי הכביש חנה רכב, וציפיתי שבקרבת מקום יהיה שוטר שיכווין את התנועה ויחד עם עמית שלו מהצד השני, יקבע מתי התנועה מותרת מצד אחד ומתי מצד שני. הרכב שחנה בצד ממנו באתי היה אזרחי, ובתוכו ראיתי אדם יושב וקורא בספר. לא היה אף אחד נוסף בסביבת מקום, ובוודאי שלא היה מנגנון ממוחשב של הכוונת התנועה. בתוך עמי אני חי, וחששתי לעלות אל הנתיב היחיד ולנסוע אל מעבר לאופק, משום שלא ידעתי אם יש רכב שבא מולי ודוהר לקראתי. אז הורדתי את מהירות הנסיעה, הדלקתי אורות גבוהים, הפעלתי את תאורת החירום והתקדמתי לאט לאט, תוך שאני צופר מדי פעם צפירות קצרות. הייתי מוכן לסטות בכל רגע אל הנתיב שבתיקון, מעבר לחרוטים שמונחים באמצע הכביש.
ואכן, רכב הפציע ממול, נוסע במהירות מטורפת, וסטיתי ברגע האחרון אל השוליים מימין. נבהלתי, ויצאתי מהרכב. לפתע נפתחת הדלת של הרכב שחונה בתחילת הכביש, ויוצא אדם, לבוש אזרחי, עם טלית ותפילין עליו, סידור בידו ומתחיל לצעוק שאני מפריע לתנועה עם הנסיעה האיטית שלי, בלי שהתייחס למה שקרה. צעקתי אליו בחזרה ושאלתי האם הוא שוטר תנועה. הוא ענה שכן. שאלתי אותו למה הוא לא מנתב את התנועה, ושזו סכנת נפשות, והוא צעק לעברי שזו זכותו להתפלל שחרית, שאני יכול ללכת להזדיין ו-"יאללה יאללה, אני רואה שאתה עורך דין, לך תדפוק למישהו אחר את הצורה". כשהוצאתי את הטלפון כדי להתקשר לאשתי ולספר לה כמה אני נסער, הוא החל להתקדם לעברי, עם הסידור ביד, ולצעוק שאם אני מצלם אותו או את הרכב "לא יהיה לי טוב". שאלתי אותו אם הוא מאיים עליי, והוא אמר שאם אני אמשיך לתקוף אותו, הוא יעצור אותי. קפאתי ולא זזתי. תוך כדי שהוא מתקרב אליי ומנפנף באזיקים ששלף, הוא המשיך לצעוק "אתה רוצה שאני אעצור אותך? אתה רוצה שאני אגרור אותך באזיקים?". באמת פחדתי, כפי שלא פחדתי הרבה זמן. נזכרתי באמירה של אבא שלי, שמופיעה פה בראש הרשומה, צעקתי לעברו "הכל בסדר, לך תתפלל", ונסעתי משם לאט ובזהירות, עם ידיים רועדות על ההגה.
בצידו השני של הכביש עמדו משאית וניידת של משטרת התנועה, עם שני שוטרים במדים, בידיהם פיתה, והם עמדו אוכלים וצוחקים עם נהג המשאית. גם בצד הזה אף אחד לא הכווין את התנועה.
אז למה אתה פונה אלינו
ליד הבית שלנו יש גן ציבורי, בו לעתים קרובות מדי מתגודדים בני נוער בלילה, שותים אלכוהול ומתקוטטים. לפני כשבוע התקשרתי למוקד 100. השיחה הייתה כך:
"משטרה מדברת קוראל"
"ערב טוב, יש ליד הבית שלנו חבורה של צעירים ששותים, מתקוטטים וצועקים. אני חושש שהם עלולים להיות אלימים. בבקשה שלחו ניידת לפזר אותם"
"מה השם שלך?"
"גבריאל ויינמן"
"גבי, אתה אומר (מקלידה – ג.ו.) שיש כמה בחורים רוסים שיכורים ליד הבית שלך ו…"
"לא אמרתי רוסים. אין לי מושג מאיזה מוצא הם"
"טוב, בסדר. ניסית לדבר איתם?"
"לדבר איתם? אני אומר לך שאני מפחד להדקר"
"אז תתגבר על הפחד שלך, אתה אדם מבוגר. אני בת 18, אבל אתה מבוגר. אני לא יכולה לשלוח ניידת כל פעם שיש מישהו שמפחד"
"אז זהו? ככה זה נגמר?"
"נראה אם יש לי משהו באזור, אבל אני לא יכולה להבטיח. בינתיים תתרחק משם"
"זה בצמוד לבית שלי. קשה לי להתרחק"
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"כלום. את צודקת"
המלצתנו המקצועית: היה פושע כמונו
גרתי ברחובות לפני כמה שנים, והייתה לי הזכות לחנות בחניה מסומנת במגרש החנייה של הבניין. פעם אחר פעם אורח של אחד השכנים חנה מול הרכב שליף באופן כזה שלא אפשר לי לצאת. שוחחתי עם האורח, והוא אמר שהוא מצטער, אבל אין מקום לאורחים בחנייה, ואני יכול להתקשר אליו כשאני רוצה לצאת (דבר שהוא אבסורד). ביקשתי ממנו לא לחסום אותי יותר. זה קרה שוב ושוב, עד שהחלטתי באחד הערבים להתקשר למשטרה.
העצה שקיבלתי מהאדם שענה לפניה שלי הייתה להוציא לו את האוויר מהגלגלים, או לשבור לו את המראה, והוסיף "ככה אני הייתי עושה". השוטר הציע לי לעבור על החוק ולפגוע ברכוש של אדם אחר. את העצה הזו אני יכול לקבל מחבר או ממישהו מהרחוב, אבל כשזה בא מהמשטרה, אני מבין שמהצד השני של הטלפון יושב סתם עוד אחד מהרחוב, רק עם מדים וסמכות.
פקיד אימפוטנט במדים: שלושה סיפורים קצרים
דקרו למספר מכוניות ברחוב את הגלגלים. אחד השכנים עשה את המעשה הטפשי והזמין משטרה. השוטרים הגיעו, עיכבו את כל דיירי הרחוב בשעת בוקר, בדרכם לעבודה, וחזרו ואמרו ש-"אין מה לעשות, וזה קורה כל הזמן". נשאלנו כמה פעמים, בפליאה, למה אין מצלמות אבטחה בבתים. הם הזמינו את המז"פ (למרות שאמרו שזה לא יעזור, אבל זה התהליך). המז"פ הגיע לאחר שעה וחצי, חיפש מהיכן לקחת תביעות אצבעות, לא מצא והלך. השוטרים הזמינו אותנו לתחנת המשטרה להגיש תלונה. שאלתי את השוטרת הנחמדה אם זה יעזור למצוא את הפושעים, והיא ענתה שלא, אבל יהיה לי אישור למעסיק אודות האיחור שלי.
כשגרתי בגדרה פרצו לנו לבית. הזמנו את המשטרה כי זה הדבר הנכון לעשות, וגם כי הייתי טמבל. לאחר כמה שעות הגיע נציג המז"פ, ניגש לתריס, לקח טביעות אצבעות, ונתן לי פתק ביד. שאלתי אותו מה זה הפתק הזה, והוא ענה לי שזה אישור לביטוח על הגשת תלונה למשטרה. שאלתי אותו איך אני יכול להתעדכן לגבי החקירה, והוא שאל אותי בגיחוך "איזו חקירה?".
לפני כחמש שנים הייתי מעורב בתאונת דרכים, כשרכב נכנס ברכב שלי מאחור, בזמן עמידה באור אדום. כשירדתי מהרכב להחליף פרטים, איים עליי הנהג של הרכב השני (ג'יפ שחור, אלא מה) שאם אני לא סותם את הפה ועף מפה, הוא יתפוס אותי ויזיין אותי ואת האישה שלי. במילים האלה. צילמתי בדרך אגבית את הרכב שלו ואת הפנים שלו, ונסוגתי. התקשרתי מיד לביטוח שלי והם אמרו שהם צריכים את הפרטים של הרכב הפוגע או תלונה במשטרה. אצתי רצתי למשטרה, וכשאמרתי ליומנאי מה אני רוצה (להגיש תלונה), הוא הפנה אותי לחדר צדדי, שם, לאחר המתנה של שעתיים, קיבלתי פתק על הגשת תלונה אודות תאונת דרכים. הם לא רצו אפילו לקבל עותק של התמונות ואמרו שחבל על הזמן, הרי לא יעשו עם זה כלום.
חבל, יש לך צוואר יפה
לא מזמן המשטרה עצרה עו"ד שפרסם שיר מחאה, חסר טעם ומטופש, יש לומר, נגד שוטר. המשטרה עצרה אותו בתואנה של "העלבת עובד ציבור". יש הרבה עובדי ציבור שמועלבים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל, אבל פה המשטרה הגדילה לעשות, ועצרה דווקא את האדם שהעליב אותה. יש פה טעם נפגם של שימוש לרעה בכוח, ותפקוד לקוי של גוף שחוקר מקרה בו הגוף עצמו מעורב.
הבחור, כמובן, שוחרר, אחרי שתנאי השחרור שלו היו דרישה לא חוקית מטעם המשטרה. הוא כנראה לא למד שאסור לפגוע בנקודה הכואבת ביותר של שוטרינו – הכבוד.
זה לא שווארמה, זה במסגרת מילוי תפקידנו
הנה כמה תמונות של ניידות משטרה מבצעות עברות תנועה באצטלא של מילוי תפקידם.
חיים בסרט
והנה כמה סרטוני וידאו של נשמות אמיצות שמתעדות את העוולות.
100 בשבילך
העניין הוא שהביטוי "על חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה" צריך ללכת עם "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". זה לא מספיק ללבוש מדים ולצאת בניידת לסיבוב או לשבת במשרד; מה שחשוב כאן, בניגוד לטיפולים רגשיים או אימון אישי, זה תוצאות, לא תירוצים ובוודאי לא כוונות טובות או מאמץ כן (מה גם שאני לא מאשים אותם במאמצים כנים). אני לא מאמין שהם עומדים יומם ולילה על משמרתם, אבל אם כן, ואם זורקים על המסכנים אבנים, ואם חם להם שם בחוץ – זו העבודה שלהם, לדאוג שהילד שלי לא יאנס, ייפצע, יידקר או ייעקץ בבנק, כמו גם שהוא *ירגיש* בטוח. תוצאות, רבותיי, אחר כך הסברים. אלא שזה בדיוק כמו רשות השידור – גוף ממלכתי, מונופוליסטי, מסואב, שלא מבצע את עבודתו נאמנה, והוא חלק ממערכת השלטון, כך שאין באמת ברירה, אלא לקבל את השירות הדפוק הזה, ולומר יפה תודה.
הפנטזיה היא אמריקה. ואל תבינו אותי לא נכון – אני לא מאלה שאומרים שראוי שנהיה המדינה ה-51 של הרפובליקה הזו, כי יש שם הרבה חרא, אלא שהתפיסה של הביטחון האישי, היחס של האזרחים אל המשטרה, היחס של המשטרה אל תפקידם והתוצאות בפועל הם מה שאני רואה בעיניי רוחי כשאיפה האולטימטיבית. אולי אני צופה ביותר מדי סדרות טלוויזיה, אבל יש שני דברים שקופצים לי. אחד הוא הגדרת המשימה "to serve and to protect", (ולחברינו לובשי מדי התכלת – "לשרת ולהגן") על כל מה שמשתמע מזה, והשני הוא ניו יורק של ג׳וליאני, שם בוצע ניקוי אורוות בתוך המשטרה ללא רחם וגם הוגדלו התקציבים, איכות כוח האדם והסמכויות של המשטרה. המשטרה צריכה להיות מישהו שרוצה ויכול להקנות אווירת ביטחון לאזרחים. בפועל, אצלנו, היא לא רוצה ובוודאי לא יכולה; היא גוף שמפחדים ממנו והוא חלק מהבעיה. זה לא מורא, זה פחד. זה מנוון, וזה פלילי. הקווים בין השוטר לבין האנשים שתפקידו להסיר מהרחובות מטושטשים עד כדי לא קיימים. מה שיש לנו בפועל זה חלק אחר של אמריקה, בו האנשים שעובדים במשטרה (לא "משרתים", אלא "עובדים", יש להם ג׳וב) הם תוצאה של החלק הראשון של הכיתוב על פסל החירות – "הב לי את בניך היגעים, העניים, ערב רב של המונים". תודה, אבל לא תודה. השירות הזה יקר לי מדי, והוא מוסיף היכן שהוא אמור לגרוע.
הסיבות למצב הקיים לא מעניינות, לא יותר ממקרה בו עומד האינסטלטור מול הדירה המוצפת שלך ומסביר שהוא התקין מערכת תקולה בגלל שהראש שלו היה בבית החולים עם הבת המאושפזת שלו, או שזה מה שהיה זמין אז להתקנה והוא מאוד מצטער. זה לא מעניין. יכול להיות שזה תקצוב ושכר נמוך, יכול להיות שזה תוצאה של שחיקה, יכול להיות שזה אופי האנשים בארץ והמשטרה היא רק מיקרוקוסמוס של הערס הישראלי המצוי, יכול להיות שזה נובע מפונקציית מטרה נמוכה ויכול להיות שזה נובע מפיקוד ירוד ודפוק. לא יודע ולא מעניין. העובדה היא שמהשוטרים ומהמשטרה עולה ריח של פירות באושים, שכרון-כוח, אלימות ופשוט טיפשות. מה שאני קורה לו בהתנשאות האופיינית לי "מצב סוציו-אקונומי-מנטאלי נמוך".
בהתאם, האינטראקציה היזומה של האזרח עם השלוחות והמחלקות השונות של משטרת ישראל מצטמצמת למקרים בהם אין שום ברירה וצריך להתעסק איתם – בקבלת אישור לביטוח, בקבלת תעודת-יושר עבור מקום העבודה ובאיום לילד שיאכל. רוב האנרגיה בהקשר של כוח השיטור הלאומי מושקע בהימנעות מאינטראקציה איתם, בבחינת "אל תעיר ואל תעורר". ייתכן שזה בסדר בעיניי חלק מכם; בעיניי זה לא.
אדוני, זה מה יש
כן, בוודאי, לא מדובר בכולם, פשוט ברובם המוחץ. אנחנו מגלים כל כך הרבה תפוחים רקובים בסלסלה הזו, שאולי הגיע הזמן לזרוק את הסלסלה הזו לפח, ולהתחיל לחשוב בכיוון של אבטחה אזורית, פרטית, שכונתית. גם פה המודל האמריקאי מוצא-חן בעיניי. יש את המשטרה הפדרלית (העליונה), יש את המשטרה של המדינה (state police), יש לעתים כוחות משטרה של מטרופולין עירוני כלשהו ויש לפעמים כוחות שיטור ובטחון בתשלום, קהילתיים. ככה אני רוצה.
מי שיכול להרשות לעצמו, שישקיע בקהילה שלו ויפתח כוחות שיטור אזוריים, בתשלום, עם סמכות מעצר, כליאה והפעלת כוח, גם קטלני, אם צריך. בתחומים האלה למשטרת ישראל לא תהיה סמכות וטו, והיא תהווה כוח מלווה, אם בכלל (משהו כמו חלוקת תחומי האחריות בין ה-FBI וה-state police בארה"ב). מי שלא יכול – יישאר עם משטרת ישראל והשירות שהיא מספקת. בדיוק כמו בתחום הרפואה, מי שיכול לממן לעצמו שירותי פרמיום – יופי לו, ומי שלא – שייקח את מה שנותנים לו תמורת המיסים שלו. Beggars cannot be choosers, ואם זה היה לך מספיק טוב עד עכשיו, זה יהיה לך מספיק טוב גם מכאן והלאה.
מילת המפתח היא ניאו-ליברטריאניזם. על הממשלה להיות קטנה ושירותיה הכלל-אזרחיים מינימליסטים, כשהגדרת המשימה המרכזית שלה היא "העיקר – אל תפריע לפרט ואל תפגע בזכויותיו". אנחנו נשלם בשמחה מיסים (נמוכים הרבה יותר), נקבל הרבה פחות שירותים מהמדינה, ומי שלא מרוצה עם מה שהוא מקבל, יכול ללכת ולרדוף אחר הדברים שהוא רוצה לבד או בהתארגנות שהוא יקים. האנשים מספיק מבוגרים כדי לדאוג לעצמם, ואם הם לא כאלה, לא ראוי בעיניי שהמדינה תהיה פטרונית ותסביר לנו שצריך להתנהג יפה, ושהשירותים והמוצרים שהיא מעמידה לרשותנו בכפייה ובתשלום מאולץ הם לטובתנו כי "אמא ואבא יודעים הכי טוב". אני מעדיף להיות בהקשר זה יתום, ולרדוף אחר האושר שלי בכוחות עצמי. מגדיל לעשות גלעד אלפר בבלוג שלו, "קפיטליזם", ולמרות שהוא מדבר על קפיטליזם אחראי ולא על ליברטריאניזם, יש הרבה מן המשותף. העיקר – תפקיד הממשלה הוא לא להפריע, וכרגע היא מפריעה מאוד בכך שהיא מספקת שירותים קהילתיים כושלים ומנוונים, כמו משטרת ישראל, רפואה ציבורית, רשות שידור, תאגידי מים, חינוך ירוד וקיצוץ גדול של המוטיבציה ליוזמה עסקית, הכל במחיר גבוה של מיסים יקרים. לא מדבשך ולא מעוקצך, שיטת שלטון יקרה.
עוד משהו שאני רוצה לקחת מהמודל האמריקאי הוא התיקון השני לחוקה שלהם, והזכות לשאת נשק אישי לכל אחד שעובר בדיקה בסיסית ביותר, והרחבה של הזכות לפגוע במי שפוגע בי או ברכוש שלי. זה בוודאי יגביר את תחושת הביטחון האישי, המשפחתי והקהילתי שלי, כנראה יגדיל את ההכנסה של בתי הקברות ובוודאי ירתיע את הפושעים, כי עכשיו הם מתמודדים עם אזרחים ערסים חמומי-מוח וחמושים, ולא רק עם שוטרים ערסים חמומי-מוח וחמושים. בואו נראה מי ימצמץ ראשון.
ככה צריך להיות
בוודאי שיש בגישה הזו רע, ויש מחירים פוטנציאליים כבדים לשלם, אבל כך בכל שיטה וגם בקיימת. המשחק הוא ניהול מחירים, והפערים בגישות נעוצים באיזה מחיר אני מוכן לשלם, ולא בכך ששיטה אחת היא טובה והשנייה רעה. אם אני כבר משלם בחוסר-בטחון וחוסר-אמון בכוחות ורצון הממסד להשליט פה סדר, אז לפחות שתהיה לי היכולת לדאוג לעצמי. אני מבין שזה אומר שמישהו עלול לירות באורי שלי יום אחד, רק בגלל שהוא חשב שהוא מנסה לפרוץ לו לאוטו, או סתם כי ליורה היה יום רע. אבל זה יכול לקרות גם היום, וזה קורה גם היום – אנשים נדקרים על מקומות חנייה, נשרפים למוות וחיים באווירת איום ופחד קיומי מתמיד; לפחות הידיים שלי לא תהיינה כבולות. אני חושב שזה יהיה צעד בכיוון החיובי.
עד אז, מי שלא משקר לעצמו לגבי היכולת והרצון של משטרת ישראל לייצר ביטחון אזרחי, שיישן בלילה עם עין אחת פקוחה. לך תדע, אולי יש ניידת מסתובבת לידך, ואתה עלול להיפגע.
– אבא של אורי
** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.
_______________________________________________________________________
עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על חוויית חוסר הבטחון והתרומה של משטרת ישראל לכך:
- אליסף יעקב: שמישהו יתקשר 100!
- עומר להט: הכל ברדק, אבל הפשע מאורגן
- יובל אדם: מרביצים לשמאלנים
- גיא רוה: לא סומך על מערכות המשפט, הרווחה והאכיפה
- אילן שיינפלד: מזל שהגיעו הצרפתים
- ברק שטרית: זו המדינה שעליה חלמנו. או שלא
לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.
פינגבק: לך תצטיין / על מורים, הורים ובינוניות מערכתית | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר
פינגבק: למה אין לי בעיה מיוחדת עם פדופילים | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר