אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
לכבוד חגיגות החודש להולדת יורש העצר, הגברת ואני לקחנו אותו לארוחת צהריים מאוחרת במסעדת הבשרים המשובחת "מו ומו" ברחובות. כשאני כותב "לקחנו אותו לארוחת צהריים" אני מתכוון שהחנינו את העגלה שלו והלכנו לאכול. אתחיל בספוילר קצר – המסעדה פשוט משובחת. למי שעשה את החטא הנורא ולא זכה עדיין לחוות את המעדנים שלהם, אני ממליץ מהר להזמין שולחן כאן: http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=5663 ולבקר בדף הפייסבוק שלהם כאן: https://www.facebook.com/mo.v.mo11.
אל המסעדה הגענו בסביבות שתיים בצהריים, וחיפשנו חנייה בסמוך לה. למסעדה יש חנייה פרטית, שזו ברכה גדולה ברחובות הצפופה, בוודאי ליד הרחוב הראשי, אבל לצערנו החנייה היתה מלאה. קורה. אז חנינו כמה עשרות מטרים משם, ברחוב הרצל הראשי, הוצאנו את העגלה, חגרנו את הולד ושמנו פעמינו למסעדה, מריירים. המסעדה ממוקמת בפועל על רחוב משופע, שמתפצל מרחוב הרצל הראשי, כך שטיפסנו עם העגלה כמה מטרים עד לחזית המסעדה, שמרוצפת במדרגות. אופס. לנו יש עגלה. אבל זה בסדר, המסעדה השקיעה בכניסה נוספת ולא קטנה, מכיוון החניה, שכוללת בנוסף למדרגות גם כבש משופע. מאחר שמקום החנייה הסמוך ביותר לאותה הכניסה הוא מקום השמור לנכים, אני מניח שמטרת הכבש היא לאפשר להם גישה למסעדה. חמש נקודות על ההנגשה. כל הכבוד. אבל… פה נתקלנו בבעיה. מקום החניה של הנכים מסומן על חלק מהגישה לכניסה למסעדה, והעגלה שלנו לא יכלה לעבור. בוודאי שכסא גלגלים, שהוא רחב יותר, היה מתקשה לעבור:
אופס. אין מעבר לעגלות ילדים
טוב, נו, קורה. אז נכנסנו למסעדה, וביקשנו מאחד המלצרים שיפנה לנהג בעל תו הנכה שחנה שם, ויבקש ממנו להזיז את רכבו לכמה דקות. אז הוא עשה את זה, האיש הנחמד. אבל אז שמנו לב שמשום-מה מישהו דאג (לא ברור מי ולמה) שלא תהיה כניסה דרך הכבש המשופע הזה; מישהו שם שם קונוס:
ברצינות, אין מעבר לעגלות ילדים
זו היתה התחלה לא נעימה לחווייה קולינארית שבסופו של דבר השאירה אותנו שבעים ומפרכסים. חבל. לא קיבלנו הסבר למה הגישה חסומה.
נכנסנו למסעדה, שמעוצבת בטוב-טעם – לא יותר מדי ולא פשוט מדי. גילוי נאות: זו הפעם השישית שאני אוכל במסעדה הזו. היו תקופות, שהמסעדה היתה מסעדת הדייטים המתקדמים שלי. אני בא מבית עם הורים ארגנטינאים, כך שמאמא ינקתי את החלב ומאבא את האהבה לבשר. אני אוהב פרות, כבשים, וחיות נמוכות יותר, והמסעדה הזו תמיד סיפקה לי מענה לא-מתפשר לתאוות הבשרים הזו.
עיצוב חם, פשוט, מזמין ולא מתיימר
המלצרית החיננית שקיבלה את פנינו שאלה אם אנחנו רוצים שהיא תזיז שולחן וכמה כסאות, כדי שיהיה לנו יותר נוח לחנות את העגלה ליד השולחן שלנו. נחמד ומתחשב מצידם. ישבנו לעיין בתפריט, כשאורי הקטן היה בדיוק לאחר 90 סמ"ק של סימילאק, וישן שנת-ישרים. השעה היתה 14:05, חמש דקות לאחר סיום שעת תוקף התפריטים העסקיים של המסעדה, ושאלנו אם נוכל עדיין להזמין את הארוחה במסגרת הזו. נאמר לנו שכן, עם חיוך. האמת, שאני רציתי לבחור מנת פתיחה שדווקא לא היתה במסגרת התפריט העיסקי. הגדילה המלצרית לעשות כשחזרה ואמרה שאנחנו יכולים להזמין אילו מנות פתיחה ואילו מנות עיקריות שאנו רוצים, ונקבל אותן במסגרת התפריט העיסקי (עם התוספות שבאות במסגרתו, לדוגמא), ללא תוספת עלות. זה העלה לנו עוד חיוך על הפרצוף. האמת חייבת להיאמר: המסעדה הזו מעוצבת ומשורתת (יש מילה כזו?) באופן כזה שכולו אומר "אחר הצהריים של שחיתות נהתנית מדושנת עונג".
אורי לאחר 90 סמ"ק של סימילאק ג'נטל וגרעפס
לעסק: אוכל זו תאווה בשבילי, וקשה מאוד לספק אותי בהיבט הזה. אני יוצא לא פעם מאוכזב מארוחות, כי אני פיינשמקר. אני לא מדבר על פלצנות של צילחות ועיצוב, אלא על הטעם והיצירתיות. לפני כמה שנים לקחתי שני קורסים, של בישול וקונדיטוריה, בני תשעה חודשים כל אחד, במרכז הקולינארי "עושים בישול" של השף אורן גירון. שם למדתי על הרמות הרבות של ההשקעה במנות, על איכויות שונות של חומרי גלם ועל יצירתיות והקפדה בבישול ואפייה. מאז, אני לא יכול לחזור אחורה ולהסתפק בארוחה בינונית, רק כדי להשביע את התיאבון. אני יוצא עם חצי תאוותי בידי. בהתאם, ציפיתי ב-"מו ומו" לחגיגה של ממש. כגודל הציפיות, כך גודל הסיפוק.
הזמנתי מנת פתיחה של בייקון רול (כבדי עוף עטופים בקריספי בייקון על סלסת עגבניות וגבינת פרמזן) והגברת לא הזמינה מנת פתיחה. מצאה לה מקום לשמור על הפיגורה (לא שהיא צריכה לשמור, אבל זה כבר מעבר לגבולות הבלוג הזה). מנת הפתיחה שלי היתה לא פחות ממצוינת, עם שילוב מנצח של ניגודי פריך/נימוח, מתוק/מלוח וחם/קר. ללקק את האצבעות. מישהו יודע טוב מאוד מה הוא עושה שם, במטבח. במסגרת הארוחה העיסקית, קיבלנו שנינו סלט ירוק (מלפפון, עגבניה, פלפל קלוי ובצל). אני רוצה לעצור שניה אחת ולכתוב על המנה הזו. אמרו חכמים ממני, שאלוהים, אם היה קיים כמובן, בוודאי היה קיים בפרטים הקטנים. במסעדת בשרים, הפרט הקטן הוא הסלט. זו היתה התחלה נהדרת ומרעננת לארוחה, ולו בזכות החסה הטרייה, הבשרנית והפריכה ששמו במנה הזו. הרוטב והבצלצלים השלימו את העונג הזה והביאו משהו, שיכל להיות עייף וסתמי, לרמה הגבוהה ביותר שתיאור יבש כמו "סלט ירקות" יכול לייצג. שאפו.
בשלב הזה אורי התחיל להתעורר. אני חושב שזה פחות העובדה שעברו שלוש שעות ויותר כך שקשה לעמוד בריח של השומן הנחרך על הגריל של שילוב האיטליז-מסעדה הזה. אז לקחתי אותו לסיבוב הרגעות, ועל הדרך חלבתי קצת פוצי-מוצי מהמלצריות הצעירות והנחמדות.
לאחר הסיבוב עם אורי, הלכתי לחדר הקטן ביותר במסעדה כדי לפנות מקום למנה העיקרית. השירותים של מסעדה גם-הם מדד לאיכותה, ולא אחדש אם אספר שיש כאלה שמדרגים מסעדות לפי חדרי השירותים שלהן. במקרה של "מו ומו", השירותים הם יוניסקס, יעני אחד לבני שני המינים, בתוספת חדר נוסף, מרווח יותר, לבעלי מוגבלויות. שוב, נקודת זכות למסעדה על ראש גדול. בחלל הכניסה של חדרי השירותים עמד לו שולחן ארוך ולא צר, צמוד לקיר ועירום מכל. אני רוצה לפרגן למסעדה ולהניח שמדובר במשטח החתלה. אז אני עומד שם, לאחר שעשיתי את מה שעשיתי, שוטף את הידיים שלי, ופתאום התמלאתי הרגשה של גועל. מחדר השירותים הסמוך יוצא אחד הטבחים (השף, הסו-שף או אחר מהמטבח, איני יודע), מסתכל שמאלה וימינה, חוזר לחדר השירותים ויוצא כשהוא לוגם מכוס בירה גדולה וחצי-מלאה שהייתה איתו בשירותים. אכתוב שוב: איתו בחדר השירותים. לא זאת בלבד, אלא שהוא טרח לנגב את ידיו לאחר הטקס בבית-הכסא בסינר שלו, איתו הוא מבשל. אני מקווה שהוא שטף את ידיו לאחר מעשיו שם (אני לא בטוח, אני לא יודע), אבל משהו העביר בי תחושת חלחלה. לא ציפיתי לתופעה כזו במסעדה כזו. זו לא "חומוסית מושיק ובניו על האש", בה הציפיות להגיינה הן בבחינת ניתוק מהמציאות. הבחור יצא עם כוס בירה מהשירותים וניגב את ידיו בסינר שלו. טוב. או שלא. בעיקר מגעיל.
חזרתי לשולחן, ואז הגיעו העיקריות. כמה אושר בחתיכת שריר של חיה מתה. אני הזמנתי סטייק אנטריקוט במידת עשייה מדיום (כאילו שיש מידת עשייה אחרת) עם פירה וקיבלתי חתיכה מגן-עדן. הגברת הזמינה המבורגר 250 גרם עם בצל ופטריות ותוספת צ'יפס, וקיבלה דוגמא למה אני מתכוון כשאני אומר "לחוות אורגזמה מהאוכל". היה פשוט טוב. הבשר הטרי, המשויש והשמן התגלגל בגרון בשמחה גדולה. כל נתח קטן שנחתך מהסטייק וכל נגיסה מההמבורגר היו קריאת עצב נוראית לקראת סיומה של המנה.
החיים הטובים
לא דיברנו, רק ישבנו ואכלנו. התענגנו על מידת העשייה המדויקת, על הניקיון של הבשר, ללא תיבול מיותר ומסמא, ועל התוספות המתאימות בכמותן כמלוות את העיקר שעל הצלחת. אושר גדול. הגברת לא הפסיקה לחייך ואני העליתי קולות שבדרך-כלל אני מייצר בחדר השינה שלנו. כשסיימנו להתענג על המנות העיקריות, חשנו נקיפות מצפון על כך שהתעלמנו מאורי במהלך הזלילה, והגברת קמה לוודא שהוא נושם:
אמא שבעה מביטה אל הילד שלה
אי אפשר היה לסיים את הארוחה ללא קינוח, למרות שעלתה לי מחשבה בראש, שמתוקים לא אוכלים במקום כזה, כי זו לא המומחיות שלהם. רצינו לקום וללכת לחפש קונדיטוריה ברחובות, כדי להשביע את התיאבון של הקיבה השניה שלנו למתוקים, אבל נשברנו והזמנו צלוחית אחת של קרם פטיסייר (קרם וניל צרפתי, מוגש עם רוטב פירות יער חם). תענוג מדויק בהכנתו והגשתו, וזה משהו גדול, כשאומר את זה מישהו כמוני, שתמיד מחפש מה לא בסדר באוכל. יצאנו בנזק נטו של 335 שקלים ששולמו בשמחה. עזבנו בדיוק כשהמסעדה החלה להתמלא, ומספר השולחנות הריקים קטן מדקה לדקה. דידינו עם העגלה אל הרכב, קשרנו את הקטן אל המושב שלו מאחור, טיפסנו על המושבים שלנו ונאחנו אנחת שובע מחיוכת. אני אחזור לשם עוד ועוד בעתיד.
לסיכום, למי שצמחוני, טבעוני או XXXוני כלשהו, ולא רוצה לחוות את תענוג הבשרים הזה, אני מאחל בהצלחה בהמשך נשנוש הקולורבי שלו. לכל שאר הקרניבורים שם בחוץ: לא אכלתם בארץ בשר טוב באמת עד שלא ישבתם לאכול במו ומו.
– אבא של אורי
_______________________________________________________________________
חברי פרלמנט האבות של xnet ממליצים על מסעדות שאוהבות ילדים:
>>> ינון רטיג מספר על החוויה של ללכת עם הילדים למסעדה – לא כולל שירות
>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק
>>> עמר להט – צ'יפס וקטשופ ושניצל, בבורגוס בורגר בר (BBB), סניף יגאל אלון
>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים
>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.
לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן
פינגבק: ,,צ'יפס… וקטשופ… ושניצל!" | על כוס קפה
פינגבק: יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים | אבא סבבה
סחתין עליכם. כל הכבוד! 🙂
אהבתיאהבתי
תודה!
דוד, אשמח אם תוכל לעזור למטרה ולהפיץ את קיום הבלוג הזה. המסר חשוב מאוד.
תודה, שוב, וד"ש חמה לגברת.
אהבתיאהבתי
פינגבק: לא כולל שירות | אבא'שך ערוםכו….?
פינגבק: משפחת יזדי יוצאת לאכול | אַבָּאוֹשִיק
פינגבק: ביקורת - מסעדת מו ומו - עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק - אבא בא, רק רגע!
אני ממעריצי המסעדה,
מו ומו הוא מהסמלים הקולינרים של רחובות.
אמליץ לך לקינוח ללכת לפטיסרי ברח' אחד העם (מקביל להרצל) לא רחוק מרח' יעקב.
קשה או לא אפשרי למצוא קונדטוריות טובות כאלה.
אהבתיאהבתי