בין קו-הקופות לקו-העוני המחשבתי

אחת המחלות של עולם השפע הוא השפע עצמו, והקיום הרב של כל מה שרק נעלה על דעתנו. עם הכניסה האמיתית של האינטרנט לחיינו, אי שם בשנות 2005, כל השפע הזה נהיה זמין בלחיצת כפתור: קניות, אוכל, בידור, מין, ידע וכל סוג של סיפוק. כל עוד המוצרים האלה, בין אם מוחשיים או מופשטים, חוקיים, בעליהם נמצאים בקרב נואש שנהיה יותר ויותר קשה מיום – הבאתם למודעות, או במילים פשוטות: שיווק ופרסום. המפרסמים גם סובלים מהשפע הזה שם בחוץ, כי השקל שלי צריך לרכוש משהו שיענה על הצורך שיש לי באותו הרגע, אבל לא באמת חשוב מי מייצר אותו או איך הוא נקרא; עבור היצרנים של מוצרי צריכה אלמוניים יחסית, בניגוד למותגי-על, זה קרב קיומי מתמשך. לעומתם, מותגים מבוססים ומוכרים, להם יש פלח שוק נאמן (הייתי אומר "עיוור", אבל טל חן, ידידי הפרסומאי, יכחכח בוודאי בגרונו) לא צריכים לטרוח במידה כל כך רבה לקפוץ בביקיני וזיקוקים ולצעוק "אני כאן!". הדבר משמעותי בעיקר בשני מקומות: קו הקופות של רשתות השיווק והפרסומות הישירות והסמויות בערוצי הטלויזיה. ערמות של מוצרים שאני לא רוצה שהילדים שלי יצרכו (ויצרחו) נהיים זמינים, במרחק משלוח-יד בזמן שאנחנו שולפים את כרטיס האשראי ליד הלובה התורנית, ועוטים עליהם כסות צבעונית ומפתה, כאילו הילד מועבר בעל כורחו בשדרת החלונות האדומים וכל מה שנותר לו זה לבחור.

ועוד פעם – אחריות

אני לא רוצה שידחפו לילדים שלי סוכרים, צבעי מאכל, שומנים מוקשים ושאר דרעק תעשייתי וריק, אבל אני מבין את העולם בו אני חי. בוודאי שחלק משמעותי משאר החברים בפרלמנט יאמרו בקולות נהי שזה לא יפה, אותי זה לא כל כך מעצבן. בתור מישהו שעומד בצד של היוזמה והיצרניות ולא בצד של הרווחה והסוציאליזם, אני לא רואה שום בעיה בשיווק שממוקד בפעוטות וילדים, בין אם באופן ישיר ובין אם דרך פניה להורים. זה חלק מהמשחק הכלכלי והעסקי כאן. אין שום בעיה עם ממתקים וצעצועים יקרים בקו הירי של הקופות של הסופר ואין שום בעיה עם הניסיון של יצרן למקם חטיפים שהוא מייצר בשורה התחתונה של המדפים, אפילו אם החטיף עשוי מקרטון ממוחזר ומשופע בצבעי מאכל פטרוכימיים; אני מעדיף שזה לא יהיה שם, אבל אני לא רואה בעיה עם הלגיטימיות של זה. זה התפקיד שלי ושל האשה שלצידה אני מכלה את ימי, להיות הקברניטים שמנווטים את האונייה הזו, כל עוד זה בשליטתנו. נכון, זה מקשה עלינו ההורים, אבל כל הזין: הורות היא לא גן של ורדים. חלק מהתפקידים שלנו זה ללמד את הילדים שלנו דחיית סיפוקים, גם בגיל שנה. מצד שני, חלק מהאחריות שלנו, כמבוגרים אחראים (טוב, מי שהוא מבוגר אחראי) לנהל את החיים שלו ושל משפחתו, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הגרגרני. אחרת, אנחנו מצטרפים לישראל השנייה, אלה שמורידים פליק לילד מדי פעם, נותנים לתינוקת לשתות קולה כי היא בכתה ממש הרבה בסופר ואלה שקונים מעדנים עתירי-סוכר כי זה מה ששידרו לנו בזמן הפרסומות בערוץ 2. האנשים האלה, המסכנים ומשילי האחריות, בסופו של דבר עומדים חסרי אונים מול הבהמה חסרת הגבולות שגידלו ואומרים "נו, ככה יצא". אז זהו, שלא – ככה עשיתם אותה.

בעלי החברות, כראוי בעולם הפסבדו-קפיטליסטי שלנו, לא מונעים מאלטרואיזם כלכלי ולא מונחים על ידי המדינה מה למכור, כפי שהיה בברית המועצות הסובייטית; הם רוצים להרוויח כמה שיותר. יש כאן שוק, שגורר שיווק ופרסום. לעיתים, כמו במקרה של טסקו, לחץ של קבוצות עניין מוביל את החברות לבצע שינויים שיכולים להראות כאילו נפקחו להן העניים והן עכשיו מבינות מה באמת חשוב. עם-זאת, מי שמשלה את עצמו שחברות מסחריות כגון אלה, או כאלה שמשקיעות משאבים במגמה הפופולרית של "אחריות סביבתית", עושות את זה לשם שמיים הוא אידיוט או חלק מאגף ההסברה של החברות האלה – הכל מונע מתוך מטרה להגדיל את הדיבידנדים לבעלי המניות, ואין עם זה שום בעיה.

אחריות, כאמור במספר לא מבוטל של מקומות, זה דבר שלוקחים ולא זורקים על מישהו אחר. זה דבר ששונה מלחפש את האשמים במצב הקיים ומבדיל בין מנופפי האצבע ועושי המעשה. במקום בו אחרים לא פועלים כפי שאתם חושבים שראוי לנהוג, קמים שלושה סוגים של אנשים: הקונפורמיסטים שמקבלים על עצמם את דין הקיים, המאשימים שמסבירים לכולם מה האחרים (הממשלה, החברות והשכנים שמעבר לגבול) צריכים לעשות, והאחראים שמסתכלים פנימה ומשנים בהתנהגות שלהם משהו על-מנת להתקרב מעט יותר אל המצב הרצוי. רוב האנשים, במיוחד בישראל של האח הגדול, מחאת הדיור והמקופחים למיניהם, שייכים לקבוצה השנייה. מעט מדי שייכים לקבוצה השלישית. בהקשר של הפרסום המוכוון לילדים, המעשה האחראי הוא להכיר בתפקידינו כהורים ולפעול פנימה, אל מול בחירותינו ומעשי משפחתנו, ולהביא את הזאטוטים אל מקום קרוב יותר לרצוי. ידידי גיא רוה כותב בגאון על אחריות הורית בהקשר זה.

וזה קשה. עם כל כך הרבה תחומי אחריות בחיים המודרניים, יותר קל להטיח יד באוויר ולומר שזה לא בסדר ש-"הם" לא מטפלים בזה. אבל הורות זה תפקיד קשה, מה לעשות, שדורש הרבה דברים. לא יכול להתמודד עם ילדים והורות? אל תהיה הורה. זה פשוט מאוד. בכל פעם שאני שומע אב או אם מתארים את הקשיים שיש להם מול העולם שם בחוץ בהקשר של הילדים שלהם ("ואז הוא רץ לכביש, אתה יודע איך המטורפים נוהגים כאן?") עולה בעיני רוחי סצינה משובחת של קרן מור מהחמישיה הקאמרית שמכניסה את הכל לפרופורציה:

אוי אוי אוי. קשה לך, מסכן, בתפקיד הזה? לא הכינו אותך לזה? בוא, שב איתי, ויחד נאשים את כל המטומטמים שמקשים עליך. אם אתה לא יכול לחנך את הילד לדחות סיפוקים, אם אתה לא יכול להרגיל את עצמך להתמודד בצורה בוגרת עם הרצונות, הקשיים והמניפולציות של הילדים ואם אתה לא יכול להיות המבוגר האחראי ומספק היציבות שהילד כל כך נדרש לו, אולי כדאי שפשוט לא תהיה הורה.

מה אפשר לעשות

חדל סדר הטחת רפש, והחל סדר עצות לפעולה. במישור החווייתי, הגדיל לעשות הסרט "וילי וונקה ומפעל השוקולד" (המקורי, מ-1971, עם ג'ין ויילדר). רוצים איך (לא) מתמודדים עם "תביא לי" של ילדים? אז הנה: קחו לכם ספל קפה ושבו לצפות בסרט שמכוון למבוגרים הרבה יותר משהו מכוון לילדים:

וילי וונקה ומפעל השוקולד

וילי וונקה ומפעל השוקולד, הקליקו לסרט המלא

במישור הפרקטי, ראיינתי קורבנות בסביה שלי. שאלתי כמה הורים (נשים וגברים כאחד) במקום העבודה שלי איך הם מתמודדים עם מחאות וזעקות של ילדיהם הקטנים בקו-הקופות של מרכזי הקניות. התשובות נעו על הציר שבין אלימות לשיחה בוגרת:

  • "להוריד לו פליק" פעם אחת ולתמיד
  • להרים את הקול במה שהם הגדירו "אסרטיביות" (אהה..)
  • כאלה שהחליטו כטקטיקה לקנות בכל פעם שהילד משתולל רק מוצר אחד קטן כדי להשתיק אותו
  • כאלה שפשוט לא לוקחים את הילד לקניות
  • ואחת, אשה מאוד נחמדה, שישבה איתי בארוחת הצהריים של יום שלישי וסיפרה לי על מה שהם עושים בבית – הגישה האדלריאנית

במישור הדידקטי, כפי שיעל, האישה שמאירה את הבית שלנו, ואני למדנו במכון אדלר – הכל זה עניין של התייחסות אל הילדים כאל אנשים ברי-דעת ואינטליגנטים. הסוד הוא בתיאום ציפיות (עם הילדים, אך חשוב מכך עם עצמנו) והכנות לקראת המסע המשותף עם הילדים. מתוך הבלוג של מכון אדלר (11/06/2012):

אם המטרה שלנו היא מערכת יחסים טובה מכבדת ונעימה עם ילדינו, אחת כזו הנשענת על בסיס של כבוד הדדי, שיתוף, תחושת ערך ומשמעות, הרי שחוויות כגון אלו שעלו קודם לכן בתיאורי ההורים, לא תקדמנה אותנו אל עבר הגשמת החזון ההורי שלנו.
בפעם הבאה, נעצור ונשאל את עצמנו את השאלה "מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהאווירה סביב הרכישות" תישמר לכולנו כזיכרון של חוויה חיובית. התשובה מסתתרת בתוך השאלה: אנחנו ניקח אחריות על עצמנו, על העברת המידע, על תיאום הציפיות, על כל ההכנות שלפני. וכן, אנחנו בהחלט זקוקים להכנות. זאת מעצם העובדה שילדינו גדלים להיות אנשים עצמאיים עם רצונות וזה לגמרי בסדר לרצות.
הקדימו את "השיח שלפני" עם ילדיכם, בהתכנסות אחת לרגע עם עצמכם. נסו להיזכר בכם, כאשר אתם נמצאים בחנות גאדג'טים, נעליים, או פריטים אחרים שאתם כה אוהבים. האם אתם מכירים את התחושה שאומרת "הלוואי ויכולתי לבלוע את החנות?" זו בדיוק ההרגשה גם של הקטנטנים.
עצם האמירה "אנחנו לא לוקחים אותם איתנו יותר" מעוררת קונוטציה של פסיביות. אתם באים איתי, משתרכים אחרי. הורים יקרים, בואו ננסה את "אנחנו הולכים ביחד", כאשר בזו החוויה הילד מרגיש אקטיבי, תחושה שעשויה לעורר בקרבו צורך לתרום ולשתף פעולה.
מתוך הבנה זו, עולה כי, אנחנו איננו לוקחים איתנו למסע הקניות עוד תיק, אלא כוח עזר, כזה החושב, יוזם, מארגן. בואו נעביר להם את התחושה כי הם רצויים וחשובים לנו בחוויה.
הבה נציע לילדינו תפקידים. מסגרות אחריות: האחד אחראי על בחירת מתנה לסבתא האחר לאבא, עוד אחד על ברכה ונייר עטיפה… מתייעצים זה עם זה, חושבים יחדיו.
וותרו על הליכה תחת לחץ של זמן. לילדים שלנו יש קצב אחר, במידה ואנו הולכים יחדיו יש להתחשב בכולנו ולכן נפנה לקניות זמן, יותר זמן.
לעולם אל תוותרו על תיאום ציפיות: לשם מה אנו הולכים, מה אנו מחפשים, באיזה תקציב, האם אני מאפשרת לרכוש דבר מה לעצמם.
אם לילדינו יש חיסכון או דמי כיס, זו הזדמנות נפלאה להיות לו למלווים ברכישות הראשונות שלו, לאפשר לו את חווית הבחירה, הויתור, סדר העדיפויות, ההבנה שאי אפשר לבלוע את העולם, שסכום הכסף שבידינו מחייב אותנו לבחור מה אנו רוצים אל מול מה נחוץ.
 ולסיום, בהנחה שהחלטנו ללכת יחדיו לקניות או לביקור בקניון, ואנו עומדים בפני השאלה האם לקנות לו לילד שלנו שי צנוע או מתנה, אני מזמינה אתכם להתייחס למתנה מתוך רצון להעניק לילד שלנו את הדבר ולא כשכר או פרס בעקבות התנהגות טובה ("היית ילד טוב והתנהגת יפה בקניון, אז הנה אני קונה לך"), אלא, אני קונה לך כי אני רוצה, כי נכון לי או מתאים לי כי מתחשק לי או כי אתה מבקש.

נכון, זה לא קל וזה לא תמיד עובד, ובינינו, אין תמיד זמן וקשב להוסיף עוד מטלה לשגרת היום-יום. אבל זה הכל חוזר לאותו משפט שכתבתי בתחילת הפוסט – רוצה להיות הורה? קח אחריות, או שתזדכה על הציוד.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד שמאל, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על חיתוך הבולבול של הילד שלהם:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת