אנחנו רק רוצים לעזור / רשומה קצרצרה
כשאורי היה בן מינוס חודשיים, החלטנו יעל ואני לשבת לשיחת "יחסנו לאן" עם ההורים משני הצדדים, בה התכוונו לשתף איתם מהם הציפיות שלנו מהם, כסבתות וסבים. ישבנו עם כל צד בנפרד, מתוך ההיכרות שלנו עם הנקודות הרגישות שלהם, הידיעה שלצד אחד זה נכד ראשון ולשני לא, ההבדלים בתרבויות השונות ועוד.
הנושאים שהיו על הפרק היו מקומה של הדת והאמונה, קווים אדומים בנתינת מתנות, השאיפה שלנו להמעיט בממתקים ומשקאות ממותקים, והאמירה הכללית שאומרת שבנושאים של ערכים וחינוך התפקיד מונח לפתחינו, ההורים. אני שמח לומר שזה מחזיק מים, עכשיו, כתשעה חודשים לאחר שנולד. נכון, יש מקרים של גלגולי עיניים מצד אחד מבני הדור השלישי, ונכון, יש מצבים שבהם אי אפשר לחוות את חווית סבא וסבתא בלי ליישר קו עם חוקי הבית או האווירה המקומית, למרות שזה לא עונה בקנה אחד עם מה שרצינו.
פה בדיוק נכנסים שלושה שיקולים חשובים למשחק: הראשון, שמיועד לי, אומר שאי אפשר לשלוט בהכל, כל הזמן (לא שזה מפריע לי לנסות); השני, שאורי ייחשף עם הזמן לאנשים ומנהגים אחרים, וזה טוב שזה מתחיל באווירה אוהדת והשלישי הוא שחלק מהתפקיד הלא-מוגדר של הורות הוא התגמשות, הסתגלות ושינוי תוך כדי הליכה.
ממש. סיפורי סבתא.
– אבא של אורי
** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.
