עץ של שניצלים / רשומה קצרצרה

אני מנסה לחיות את חיי ולנווט את חיי משפחתי לכיוון של הומניזם חילוני, וזה אומר, בין השאר, להפשיט אמונה ומטא-פיסיקה מכל דבר. בהתאם, מוות הוא רק סוף של חיים, ואינו אירוע בפני עצמו. לאחר מכן אין כלום – לא לימבו, לא כאב, לא גן-עדן, לא חיבוט הקבר, לא גלגול נשמות ולא נעליים. לאחר החיים (מה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים "לאחר המוות") יש אוסף רקמות ריק שיכול במקרה הטוב לשרת את החיים – אם מדובר בבני אדם – תרומת איברים או תרומה למחקר מדעי, ואם מדובר בחיות – מקום מכובד על הצלחת שלנו.

בשפות לטיניות רבות יש הבדל בין החיה החיה לבין המזון שמייצרים מבשרה. אני מכיר את זה מאנגלית והיטב מספרדית, גם כן. למרות שטרם קראתי והתעניינתי בגישות שונות לשיחה על מוות על ילדים (וזה הפרויקט הבא שלי), אני יודע מה כן אעשה כשתתעורר הדילמה איך לשוחח עם אורי ואחיו על העובדה שהבשר המונח בצלחת שלו היה פעם חלק מחיה: ראשית, יהיו לנו חיות מחמד עם חיים קצרים יחסית, כמו דגים, שם נוכל להתמודד בצורה מבוקרת ואוהדת עם מושג המוות. שנית, נשוחח על בני משפחה קרובים מאוד שנפטרו לפני שאורי נולד, בהקשר של הזיקה והמעשים בחיים, והמעטה ככל הניתן בעובדה שהם כבר לא חיים. שלישית, אני מתכוון לחשוף את אורי לעולם המדעים בצורה כיפית וסיפורית, ושני דברים שיש שם זה זואולוגיה (וחיות טורפות) וביולוגיה (והחומרים מהם יצורים חיים בנויים). לבסוף, אנסה להשתמש ככל היותר בגישה שראיתי בסרט "אוואטאר" (וסליחה על הרדידות), בו מודים לחיה על כך שמתה על מנת שיהיה לי מה לאכול; אנחנו לא נשב ונגיש "תודה רבה לפרה חמדה מרמת הגולן" אבל כן נשוחח על הלגיטימיות של הריגת החיות, המידה הראויה של זה ולמה יהיה הרבה יותר טוב בעתיד, כמו שמראים בסטאר-טרק, בו יש מסנתז מזון שמייצר לך מה שאתה רוצה בלי הצורך להרוג חיות.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

מודעות פרסומת