ילד שלי, כפרה / רשומה קצרצרה

אי אפשר להתווכח עם זה: חלק גדול מהאנשים מאמין בצורה זו או אחרת ביישות דמיונית זו או אחרת. ביישות הזו נבראה בצלם האנשים שהמציאו אותם, ולכן אין פלא שמדובר באלים נקמנים, אלימים, שונאי-זרים, קטנוניים ו…אנושיים.

מאחר שחלק גדול מהאנשים שם בחוץ חולים בהפרעה הנפשית הזו שנראת "אמונה דתית", ומאחר שגם אלה שקוראים לעצמם "חילוניים" או "מסורתיים" משקרים לעצמם ומסגלים לעצמם את מנהגי הבורות והסחי, זה יהיה טפשי מצידי להסתיר מאורי שלי את הצד הזה ברוח האדם. בהתאם, בניגוד גמור למה שאני מטיף ("אי אפשר לאכול רק את הצ'יפס בלי לגעת בירקות"), אדלה מתוך עולם החגים והאלוהים את הדברים היפים ואשתף אותו בהם. אבל יש גבול: לא נשיר בבית את "מעוז צור", בו מזמררים על הריגה של משפחה שלמה, לא אשב איתו בשום סדר פסח בו מדקלמים את "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" או מוקירים תודה על הרג ילדים, ובוודאי שלא אכניס הביתה את הפסיביות-אגרסיביות הזו של שיפוט רטרואקטיבי של מעשיו השנתיים, עם אפשרות של מוות בחניקה, שריפה או סקילה. פסיביות-אגרסיביות וסחטנות רגשית היו מספיק בשולחן ראש השנה שלנו השנה, תודה רבה.

שיקול דעת וחשיבה על המשמעות והמחיר של מעשיו זה משהו שנכניס כחלק משגרת החיים שלו, ולא כחלק מטקס לאומי מעוות ששייך לאוסף בדואים שהלכו אחר מגלומן במדבר לפני אלפיים שנה. מי שרוצה, שישחט תרנגולת, שילקה את הנפש הרקובה שלו או שיעמוד מול הקישון וירוקן את כיסיו, ואחר ירגיש טוב עם עצמו ועם החבר הדמיוני שלו. אנחנו נדבר בבית על מה שקורה בצורה שוטפת, ולא בשבוע הכסת"ח היהודי.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

מודעות פרסומת