לך תצטיין / על מורים, הורים ובינוניות מערכתית

אורי שלנו בן 7 חודשים ואני חווה את קרקס "הראשון בספטמבר" בפעם הראשונה דרך העיניים של הורה. עד עכשיו זה היה משהו שלא נגע לי, והעיסוק בתחילת שנת הלימודים באה לידי ביטוי בעיקר בכך שעמיתים בעבודה מגיעים כמה שעות באיחור ובכך שיש יותר מטרות ניידות לדריסה על הכביש בשעות הבוקר. עכשיו, ביחד עם ההתפכחות לגבי כך שיש חיים של יצור חסר-ישע שתלויים בי, יחד עם אמא שלו, אנחנו חושבים על הדרך הטובה ביותר להעניק לו ידע וכלים לחיים, וזה מתחיל, כמו כל דבר אחר בחיים, בחינוך.

אבא, אמא, דיפלומה

אבא, אמא, דיפלומה

איפה הילד?

לאור כך שזו פתיחת שנת הלימודים הראשונה בחייו של אורי, התחלתי לחשוב על הנושא. חשבנו, יעל ואני, על כיוונים חינוכיים עוד בזמן ההיריון, אבל זה היה מאוד אוורירי וגס. לאור-כך שבאזור המגורים שלנו יש מספר לא מבוטל של בתי ספר, בחרנו לבנות את ביתנו בבית עוזיאל, מתוך הנחה שכבר יימצא מוסד מתאים עבור אורי, אחיותיו ואחיו בעתיד. כרגע אורי מבלה את ימי החול שלו במשפחתון אינטימי וחם ביישוב שלנו, ולאחר מכן, כנראה החל משנת הלימודים הבאה, הוא יהיה בגן פרטי שמצאנו בבאר-יעקב, ליד מקום העבודה של שנינו, שמאוד מצא חן בעינינו. הגן מנוהל על ידי גננת ארגנטינאית (כבר 10 נקודות) בעלת ניסיון רב, חמה, עניינית וחסרת בולשיט. כמו-כן יש בגן שף (כן, ממש שף עם תעודות, ניסיון וידע קולינארי), שמבשל לילדים כל יום במקום אוכל טרי ואיכותי – בעלה של מנהלת הגן, שהיה שף של רשת מלונות שאין טעם לפרסם כאן. כשביקרנו בגן, לאור סקר גנים שיעל ערכה לפני כחצי שנה, התאהבתי. היחס החם של הגננות, הסדר והניקיון של הילדים, הרעש של הצחוקים וההשתוללות עשו לנו נעים בבפנוכו. ראינו ילדים שותלים, זורעים ואוספים ירקות ופירות מהגינה ואפילו ראיתי כמה ילדים יושבים בחצי מעגל ומקשיבים לבעלה של מנהלת הגן, כשהוא מספר להם על אבולוציה ועל ההבדלים בין הדינוזאורים. ילדים בני 3 ישבו מהופנטים. גם אני הייתי מהופנט. יש שיגידו שהמשפט האחרון מיותר.

סדר שיהיה פה!

סדר שיהיה פה!

ביישוב שלנו יש גן ילדים, אבל אני לא מעוניין לשלוח את אורי אליו, מכמה סיבות. הראשונה היא שמדובר בגן בעל צביון דתי, דבר שמנוגד לגמרי לעקרונותיי; אם זה היה גן מעורב בהיבט הזה, במודל של "קשת" או משהו דומה, הייתי שולח את אורי לשם בשמחה. סיבה נוספת היא שהקיום של הגן, איכות הגננת והתכנים המועברים בגן נמצאים במרכז של מחלוקת גדולה ביישוב כבר כמה חודשים (אם לא שנים, אני לא יודע) ואני לא מתכוון להפוך את הילד שלי לנייר לקמוס. שהילדים של אנשים אחרים ילכו לשם. סיבה נוספת היא שהועד המקורי של היישוב (מה שנקרא “ועד האגודה") מעורב במידה זו או אחרת בנעשה שם או באדמיניסטרציה או בהשד יודע מה, ולאור היכרותי וחוויותיי איתם מתקופת רכישת הקרקע, אני לא רוצה שום עיסוק איתם, בוודאי שלא יגעו בידיהם הזקנות והעסקניות בנפשו הרכה של אורי שלי. הסיבה הרביעית היא שאני רוצה שאורי יגדל במסגרת חינוכית מחוץ ליישוב. זה חשוב בעיניי, כי אני לא רוצה שהוא יקבל את כל הערכים שלו והחוויה החברתית שלו במסגרת המצומצמת של היישוב. אני מעוניין שאת הזמן החשוב הזה של גן ובית ספר הוא יעביר במסגרת אוניברסאלית יותר מהסיר המבעבע של היישוב הקטן שלנו. זה סיר קטן מדי, שלעתים עלול לרתוח יותר מדי, ומן הסתם יש בו מעט מדי טעמים. יש לבחירה הזו מחירים שצריך לשלם – החברים שלו מהגן יהיו מחוץ ליישוב, יש נסיעה הלוך וחזור לגן ואי-אפשר ללכת לשם ברגל, אבל אני בטוח שהוא ירכוש לעצמו גם חברים ביישוב. אני חושב שיהיה בסדר.

בתור אחד שיש לו חרדת שליטה, לשלוח את הילד למסגרת מחוץ לבית, למקום בו אני בוחר באופן פעיל לאבד את השליטה, זה דבר קשה, שדורש ממני עבודה ברמה היומיומית. היום, בכל פעם שיעל אוספת את אורי מהמשפחתון, היא מתקשרת לספר לי שהוא בידיה והכל בסדר. מה יהיה בעתיד? אני לא יודע. אני מקווה שאשכיל להשתחרר ולהפנים שזה מה שנכון עבורו. אני לא מפחד שהוא ייפול או ייפצע, אלא מכך שאני לא אדע מזה. זה חוסר הידיעה שהורג אותי מבפנים. הנפילות והמכות הן מבורכות, כי הן מחנכות שמה שצריך לעשות עכשיו זה לקום ולנסות שוב, במובן של מה שלא מחסל אותו מחשל אותו. אוף. מסתבר שגם בשלב הזה של החיים שלי, לקראת גיל 40, עם משפחה, בית, קריירה וחתול בדרך, אני צריך להמשיך לעבוד על עצמי ולהשתנות לאור הסביבה המשתנה. חשבתי שמתישהו אגיע אל המנוחה והנחלה. אולי בגיל מאוחר יותר, כשאהיה סבא. מצד שני, כשאני רואה מה עבר על אבא שלי כשהוא נהיה לסבא, אז כנראה שגם אז אצטרך להתגמש ולהתפתח. אוף. זה לא קל, העסק הזה, חיים.

חוק לימוד חובה

לעניות דעתי, עד גיל 3, המסגרת החינוכית היא חווייתית במהותה, מקום לבלות בו את היום ופתרון להורים עובדים, לא הרבה יותר מזה, וזה בסדר. החל מגן טרום-חובה, דרך גן חובה, בית-הספר היסודי, התיכון והחטיבה העליונה, נוסף תפקיד הלימוד. אני לא מייחס ומצפה מבית הספר למלא את הפונקציה החינוכית-ערכית, ולדעתי זה לא ריאלי לצפות שכך יהיה. בהתאם, מדובר במוסדות לימוד ולא חינוך.

בעיניי, תפקיד מערכת הלימוד הוא הקניית ידע, חשיפה לעולם החיצוני, פיתוח עצמאות דרך התמודדות עם מצבים חדשים, פיתוח מיומנויות חברתיות, אבל לא חינוך. זה התפקיד של ההורים והמשפחה. אני עומד איתן מאחורי האמירה שמבחינה חינוכית וערכית הכל מתחיל ונגמר בבית, לא בבית הספר ולא ברחוב. כל תכונה והיבט אופי של הילד הוא משהו שהוא ינק מהבית, וייתכן שהתעצם בחוץ, אבל השריש מהבית, וככה ראוי שיהיה. התפקיד של הבית הוא חשיפה לדרך-מחשבה, פיתוח העולם הרגשי והערכי, חוויות דידקטיות משותפות כמו קריאת ספרים, שאילת שאלות וחקירה של העולם. אני מצפה מבית הספר להיות מקום שמספק ידע, ואחריותי, כהורה, היא לדאוג שהבית יהיה מקום שיפתח את הצימאון לידע, יחד עם בניית מסגרת רגשית אוהבת, מחבקת, משתפת, משוחחת ומעודדת. במילים אחרות, הדוגמא ל-׳׳איך נתבגרה נכון" באה (וצריכה לבוא) מההורים ובני המשפחה ולא מהמורים, הפושטקים ברחוב או הטלוויזיה. אם זה לא כך – זו עוד נקודה של כישלון בהורות. אתם מכירים את אלה שאומרים "לקלל ככה הוא למד בגן" או "הוא לא ילד אלים, אבל המורה צועקת אז הוא צועק"? אז אלה אנשים שקורים להם דברים. אלה אנשים מסכנים וחסרי אחריות.

את זה הוא למד מהילדים בגן

את זה הוא למד מהילדים בגן

אומר את זה בצורה בוטה יותר – אם זה לא היה בשביל החוויות ופיתוח האינטליגנציה החברתית, הייתי פועל לחינוך ביתי עצמאי. יש לי בעיה קשה עם רוב ממסד הלימוד המאורגן בגלל שהנרטיב שלו היא ציונים, רעה חולה ששופכת רעל במוח של הילדים. אני לא אוהב ציונים, מבחנים ותעודות כמותיות. בתור ילד שלא התקשה להשיג ציונים גבוהים כמעט בכל אפיק לימודי, לא הבנתי אז ואני לא מבין היום למה יש התעקשות על הישגים כמותיים בצורה של ציונים, ולמה זה טוב לתלמיד. ברור לי למה זה טוב למערכת, ולמה זה מסייע לה למדוד ולבחון את עצמה, אבל המערכת לא מעניינת אותי, אלא התלמיד. כפי שכתבתי בספר שלי, ציונים ומבחנים אומרים יותר על הבוחן ופחות על הנבחן, ואני חושש להכניס את הילד שלי לסד העינויים הזה.

לבעיה שלי עם ציונים יש כמה היבטים. הראשון הוא שזה מייצר מסגרת השוואתית לתלמידים האחרים, וצובע את כל עולם ההישגים בגוונים תחרותיים, בזמן שהישגים ראוי שימדדו בצורה אינדיבידואלית – לכל ילד יש יכולות משלו בכל אפיק וצעד קטן לאחד יכול להיות צעד ענק לשני, ומצד שני לכל ילד יש תחומים שונים של חוזקה וחולשה, ובחינה אחידה של כל הילדים בכל המקצועות תחת אותם הסרגלים מובילה ישירות לאיבוד האינדיבידואליות. זה מדכא את המוטיבציה ואת הרצון להתפתח. הסטנדרטיזציה לא טובה ליחיד. שנית, אנשים בכלל, אבל ילדים בפרט, נוטים להזדהות עם תוויות שמודבקות להם מבחוץ ולהפוך את עצמם לכלי המכיל מה שהתווית אומרת. המעבר מ-"קיבלתי 90 בספרות" ל-"אני טוב בספרות", כמו המעבר מ-"קיבלתי 60 בחשבון" ל-"אני לא טוב בחשבון" הוא קל ומיידי מדי, שלא נדבר לשלב הבא – "אני לא טוב" באופן כללי. פרט למעטים, לא כל האנשים או התלמידים מצליחים בכל נושא ותחום לימוד, ומאחר שאיבוד הערך העצמי הוא כל כך פשוט, מספיק שמישהו בעל סמכות, כמו מורה או תעודה, יאמרו לילד שהוא "לא טוב" במשהו בכדי לרוצץ אצלו את הרגשת הערך. אצל ילדים חזקים מבתים אינטליגנטיים, סביר שזה יקרה פחות, שם יתמודדו עם הציון הנמוך בשאיפה להשתפר או בהכלה שתחומי החוזק נמצאים במישורים אחרים וזה כסדר גמור כך. אצל רוב הילדים – זה מדכא.

הוצאתי 68 בביולוגיה

הוצאתי 68 בביולוגיה

בעיה נוספת שיש לי עם ציונים היא שהם משרתים גם את המערכת שמחלקת אותם במדידת הצלחתה (כמו מבחני מיצ"ב, לדוגמא) ובכך עושים עוול ללקוחות המקוריים שלהם, התלמידים. זכורים לי מקרים רבים בבית הספר התיכון בו הנהיגו את הנוהג הפסול של מתן פקטור" לציונים על מנת שרוב התלמידים יעברו מבחן ועל מנת שפיזור התוצאות יהיה נורמלי. זה לא פועל לטובת האינטרס של התלמיד, ואפילו פוגע בו. עוד בעיה שיש לי עם מוסד הציונים היא שזה הופך להיות היעד ולא האמצעי. המטרה נהיית "להוציא ציון גבוה" במבחן או בתעודת סוף השנה, ואז האמצעים הכשרים-יותר והכשרים-פחות משמשים להשגת היעד הזה. המטרה צריכה להיות השגת ידע ופיתוח חדוות הלמידה, לא להוציא 100 באזרחות. הבעיה האחרונה שיש לי עם ציונים, היא שהשיטה לא מתאימה לכל תחום לימוד, במיוחד לא לאלה הבלתי-כמותיים או הומאניים. בחינה של הבנת ידע (או חס וחלילה יכולת הסקת מסקנות עצמאית) מתחומים שאינם שייכים למדעים מדויקים או הנדסה, מכומתים כיום לשאלות שבסופו מקבלות מספר יחיד, המתאר את יכולת התלמיד לכוון לאן שהתכוון משרד החינוך. אני מצטער, אך אי אפשר להצמיד מספר, בין אם 90 או 55 לטיעון בן שני עמודים שמסביר למה אנטיגונה הייתה גיבורה ולא אנטי-גיבורה (כמו שאני כתבתי בזמנו) או איך מלחמת השחרור היא בעצם כתם על תולדות הציונות (כפי שבת של מכרים שלי כתבה בבחינת הבגרות בהיסטוריה). לפטור רעיונות ודיונים מופשטים בציון מספרי זה כמו לומר ש-"לילה משובץ-כוכבים" של ואן-גוך הוא 85, "אלטנוילנד" של הרצל שווה-ערך ל-80, "כרמן" של ביזה מקבל 94 והתלמוד הבבלי הוא 78. זה מצמצם, במובן הפילוסופי של המילה, את כל המטרה של העיסוק במקצועות המופשטים הללו – הדיון והבנת התהליכים.

אם יש מודל לימודי שמוצא חן בעיניי, זה המודל של בית הספר הדמוקרטי. הגמישות הגדולה שיש שם לתלמידים ולמורים, יחד עם המשוב האיכותי (הן במובן של רמת המשוב והן במובן שבניגוד למשוב כמותי בלבד), מושכים אותי לבחון לעומק את רשת בתי הספר האלה כמקום בו ארצה שאורי ואחיו ילמדו בו בעתיד. הנה, כאן, דוגמא לתעודה של ילדה, בת משפחה, בסיימה את כיתה ג' של בית הספר הדמוקרטי בצפון. לא יודע מה אתכם, אבל אצלי זה מעורר השראה ורצון ללמוד.

פתיחת השנה בביה"ס הדמוקרטי בעמק. באמת.

פתיחת השנה בביה"ס הדמוקרטי בעמק. באמת.

אני רוצה שהמקום של הציונים המספריים בבית שלנו יהיה שונה. שלא יהיה ספק – אני מי שאני היום הרבה בזכות הדחיפה המתמדת של ההורים שלי לשיפור ולמידה. אולי הזמנים השתנו בכך, שהדרך בה אנו רוצים לספק לילדים שלנו את הטוב ביותר שונה ממה שהיה פעם, אבל ללא ספק גם ההורים שלנו וגם אנו רוצים לספק לילדיו את המניע להיות טוב יותר – כל דור בדרכו. המקום של הציונים בבית שלנו יהיה שולי, ואם ילדיי ילמדו במסגרת שעדיין מקדשת ציונים, אני אפעל להתייחס בבית בביטול למספרים הללו. המבחן היחיד שאפעיל הוא מבחן ההבנה – האם הילד הבין את החומר הנלמד, ואפעל לכך שהוא יבין שהדברים היחידים שחשובים בהקשר הזה הם הבנה ורדיפה אחר הידע. בהקשר הזה, האחריות עליי, כהורה, לטעת בילדיי את חדוות הלמידה ושאילת השאלות. ככלי, הציונים היחידים שיהיו חשובים יהיו אלה שיהוו סף כניסה לרמה הלימודית הבאה – מעבר לקבוצה מתקדמת יותר, לבית-ספר חזק יותר או תוצאות מבחני בגרות כתנאי כניסה למסגרת האקדמאית, וגם זה רק אם עד אז, בעוד 18 שנה, לא ישנו את מודל הלימודים האקדמאיים (כמו יוזמת השנה הראשונה המסננת באוניברסיטה) או ביטול מבחני הבגרות לגמרי.

מה יש בבפנוכו של בית-הספר

אני בן 37. אין ספק שבתי-הספר השתנו מאז שאני כבשתי את ספסל הלימודים, אבל הזיכרון שיש לי ממערכת החינוך, הן בבתי-הספר בהם אני למדתי והן בכלל, הוא של מערכת טכנוקרטית, פוליטית ומסואבת. הרבה שינויים קרו מאז, רובם ככולם לחיוב, החל מהגדלת תחומי הלימוד וגיוונם, דרך התפתחות רגשית של הממסד לצרכים הנוספים של התלמידים פרט לידע, דרך הגדלת יום הלימודים וכלה ביחס הרבה יותר אישי לתלמיד. עדיין יש הרבה רעות חולות שנותרו מהעבר: כמות התלמידים בכיתה, המרוץ לציון במבחני סוף השנה או מבחני הבגרות, שיטת "הקאת החומר" בבחינות ועוד. מערכת החינוך הממלכתית כיום אינה הכי טובה שהיא יכולה להיות, היא לא מספיק טובה בשבילי ובוודאי שהיא לא מספיק טובה לאורי ויינמן, הבן שלי.

קיימים פערים רבים מדי בין מה שקיים למה שאני רוצה, כתנאי סף מינימאלי, במערכת לימודית אידיאלית בה הילד שלי ילמד ברבות הימים. הפערים הללו באים לידי ביטוי בעיקר בנושאים הבאים:

צפיפות: כמות הילדים שיש בכיתה לא מאפשרת לשום מורה, דגול ובעל ניסיון ורצון ככל שיהיה, לממש את תפקידו ויעדיו. ללא ספק, חלק משמעותי מהמשאבים של המורים הולך על השלטת סדר, שיטור, בדיקת נוכחות וטיפול בהפרעות. זו לא אשמת המורים או בתי הספר; אנחנו לא עוסקים בחיפוש אשמים.

דת ואמונה: מאחר שלא קיימת בישראל הפרדת דת ומדינה, תכנים כמו אלוהים, תורה, מסורת יהודית ודת נכנסים דרך קבע לתוכנית הלימודים של הילדים בכל גיל. אני לא אומר שאין דברים יפים בתכנים האלה, אלא שאני רוצה שהילד שלי יגדל באווירה לא-דתית, ויש נושאים שייכנסו דרך הממסד הלימודי לאוצר המילים, עולם הרעיונות וגישת החיים של הילד שלי, בניגוד גמור לרצוני. המדובר הוא ב-"אבא של שבת" שמברך על היין, בסיפורי החגים שמסופרים בגן (הכוללים זוועות, רצח והפחדה), בלימודי התורה והתושב"ע שנלמדים בבית הספר ובעצם קיומו של רב בבית הספר, כשאין בו בעלי מקצוע נדרשים הרבה יותר, כמו אחות (קטנוני, נכון?). את התכנים האלה ראוי שילמדו ההורים בבית, כל אחד לפי מידת היכרותו האינטימית עם החבר הדמיוני שלהם שבשמיים.

יחס אישי: בבית הספר האידיאלי שבראש שלי, המורים מכירים ומתייחסים באופן אישי לתלמיד, ליכולותיו, חולשותיו ושאיפותיו. המערכת מכירה את הרקע ממנו בא הילד ומעודדת אותו להתפתח בכיוון הנכון עבורו, על ידי הדגשת החוזקות שלו, ולא על ידי ניסיון שפל לסטנדרטיזציה שלו, תהליך שמקדם בכוח את החלשים, על חשבון קיצוץ הכנפיים של החזקים.

פוליטיקה ולאומנות: יש יותר מדי צבא, פוליטיקה, פולחן אישיות ודיכוטומיה לאומית בתוך בית הספר. תרבות הרחוב והטלוויזיה זולגת לכיתות, ולא פעם השיח הוא "אתה אתנו או אתה איתם", שמתפרש ל-"אתה מהטובים או מהרעים". מכאן, הדרך לבריונות ולאלימות היא קצרה.

פערים בין בנים ובנות: גם בישראל של 2014, בה הייתה אישה ראש ממשלה, ראש בית המשפט הגבוה לצדק, ראש האופוזיציה, ראש מוסד נגידות בנק ישראל וראש לשכת העיתונות – עדיין ישנם מוסדות בהם הבנים לכדורגל והבנות לריקוד. הנרטיב המפלה והמדרג, שהתבטא בהדרכה שבנות צעירות קיבלו פעם בבתי-הספר, לפיהן תפקיד האישה בבית הוא לבשל ולנקות, עדיין קיים תחת כסות שונה. עדיין לא למדנו שלומר "לרוץ כמו ילדה" זו לא מילת גנאי, לפחות לא יותר מ-"לספור עד עשר כמו ילד".

רמה נמוכה של מורים: כיום, על מנת להיות מורה, דרך משרד החינוך מספיק להיות רשום ללימודי תעודת הוראה. שימו לב, לא תואר ראשון, לא בחינוך, ולא בוגר. להיות רשום ללימודים. זהו (תודה, עמרי אמבר-חלפין). המדינה פועלת תחת ההנחה שתוך שנתיים-שלוש הכל יהיה בסדר. בהתאם, אין זה מפתיע שהמורים עדיין חסרים ביכולתם והידע שלהם. ביקורים שנעשו בשנתיים האחרונות בכיתות בבתי ספר יסודיים מציירים תמונה עגומה לפיה למורים יש ידע כללי מוגבל מאוד, הם משתמשים בשפה עילגת הגובלת בשפת רחוב ולא פעם משתמשים באלימות מילולית מול התלמידים (אני מתנצל – הפעם אני לא מצליח למצוא את הקישור המקורי ולהביא את התימוכין, כפי שראוי).

גזענות וזנופוביה: יש מעט מדי חינוך להיכרות עם השונה, דבר שימנע את הפחד ממנו והשנאה שלו. יש מעט מדי התעסקות בחינוך לאמפתיה. עדיין לקרוא למישהו "הומו" בכיתה ב' זה משהו שנועד (ומצליח) לפגוע, יש כיתות לילדים בצבע עור שונה משלי וכנראה שבכיתה של הילד שלך יש רק ילדים בני הלאום שלך, כמו שבכיתה של אחמד מיפו יש רק בני הלאום שלו.

אלימות: יש מעט מדי מנגנונים לפתרון בעיות בדרכים לא-אלימות בין התלמידים. דווקא במוסדות הלימוד של בתי הספר הדמוקרטיים מחנכים את הילדים על ברכי הגישור והפשרה (ואם כלו כל הקיצים – משפט). מצד שני, יש יותר מדי ילדים אלימים, שבמקביל לטיפול בבעיה שגורמת אצלם לאותה אלימות (רמז – חפשו בבית), ראוי היה להעיף אותם קיבינימט מבית-הספר היישר אל הרחוב או בית-הכלא, אליהם בין כה וכה יגיעו בסופו של דבר.

ולבסוף – שטויות בבית הספר: בשם הליברליות המוגזמת מוכנסים לכיתות נושאים הזויים שלא ראוי שיעברו את מפתן בית הספר, ויישארו לפוסטים משעשעים בפייסבוק או למלכודות-טיפשים. האמור הוא לגבי האפיק שנקרא "חיכוך עצמאי" שמקבל מימון מהמדינה ותלמידיו החרדים לומדים כיצד להיות אזרח למופת (אם היה חי במאה ה-19) או איך לגדול כערבי גאה, לשנוא את המדינה ולפעול נגדה; האמור הוא לגבי טיפול בבעיות בריאותיות במסגרת בית הספר בתרופות הומאופתיות, האמור הוא לגבי “הגברת הזיקה היהודית" ושיח על בריאתנות כחלופה לפרשנות המדעית להווצרות היקום ועוד כהנה וכהנה. צא, דיבוק, צא.

עד שמערכת הלימוד בארץ תהיה אידיאלית עבור ילדיי, הדרך הטובה ביותר עליה אני יכול לחשוב לשפר את המערכת הקיימת עבור אורי ואחיו, היא לקחת אחריות ולהגביר את המעורבות ההורית שלי במסגרת הגן ובתי הספר – פעילות במסגרת ועד ההורים, עבודה משותפת עם צוות המורים וההנהלה, הצעת תכנים ויוזמה פדגוגית, ביקורת נוקבת על התנהגות ותכנים לא ראויים במוסד וכמובן – כסף. הרבה כסף.

איזהו חכם? שאלו את זה שהוא עשיר

רוצה יותר טוב מהבסיסי? זה עולה כסף. מי שמכיר את הבלוג הזה ואת גישתי הקפיטליסטית-ליברטריאניסטית יודע שאין לי שום בעיה עם זה. מנטאליות של עושר, ובהתאם יכולת פיסקאלית אמיתית להשקיע כספים בחינוך של הדור הבא הם צורך קיומי, אפילו ברמה האבולוציונית-סוציאלית. לא יכול? אין לך כסף? זה עצוב, ואפשר לצעוק על השמיים עד מחר, אבל כנראה שהילדים שלך יקבלו הרבה פחות תכנים, ברמה הרבה יותר נמוכה ועם סיכוי הרבה יותר נמוך למימוש עצמי והצלחה בחיים. C'est la vie.

האם ראוי שחינוך איכותי יהיה זמין רק למי שיכול להרשות לעצמו? אני חושב שכן. כמו בכל מוצר צריכה אחר, כמו אוכל, בריאות, תחבורה, בטחון ודיור, חינוך איכותי עולה כסף, ומערכת פרטית יקרה ככל הנראה תבטיח מסגרת שמציעה ומספקת יותר. בנוסף, יש עוד יתרון למערכת פרטית: היא יכולה לנפות מתוכה את החלשים אקדמאית; מערכת פרטית מאפשרת לא להשאיר אצלה כל אחד. אפשר להסתכל על זה בצורה אחרת, אולי מעט יותר חיובית: בתי ספר ממלכתיים "רגילים" כנראה שיכוונו למכנה המשותף הנמוך ביותר (כי שומה עליהם לתת מענה לכל שכבות האוכלוסייה) ואז מבוצעת מן-הסתם אותה סטנדרטיזציה עליה כתבתי לעיל. בתי ספר פרטיים, או כאלה שממומנים גם על ידי גורמים פרטיים, יכולים להציע אפיקי לימוד וחינוך המתמחים בתחום מסוים (מדעים, אומנויות, ספורט וכו') ובכך לספק לתלמידים מסגרת למימוש החוזקות הטבועים בהם, בלי צורך להיות מסומנים בצורה כל כך צורמת ככשלונות בתחומים אחרים. אבל, לרוב, זה עולה כסף שאין לרוב האנשים.

בית הספר התיכון הבינלאומי. 25,000 ש"ח ואתם בפנים (לחצו לכתבה בנושא)

המחשה של קמפוס בית הספר התיכון הבינלאומי. 25,000 ש"ח ואתם בפנים (לחצו לכתבה בנושא)

כבר כמה שנים שבתי הספר מתחרים על התלמידים הטובים, אלה האינטליגנטים יותר. לא בכדי, קיימים אתרים שמשווים את הישגי בתי הספר ומציעים דרגה גבוהה יותר של כלים דידקטיים, אקדמאיים ושכליים לתלמידיהם. אין זה מקרה שמוסדות לימוד במקומות שתושביהם במצב סוציואקונומי קשה הנם בעלי הישגים נמוכים יותר; זה לא בגלל שמצב כלכלי נמוך מגדיר ילדים טיפשים יותר, אלא בגלל שמצב כלכלי גבוה יותר יכול להציע לילדים אפשרויות רבות יותר ואיכותיות יותר. על מנת שבית הספר יוכל להציע יותר תכנים, להעסיק מורים איכותיים יותר ולתת לכל תלמיד יחס יותר אינדיבידואלי, נדרש להשקיע כספים. את הכסף הזה מקבלים חלק מבתי הספר מהמדינה וחלקו מגיע מתורמים פרטיים ומההורים עצמם. כמו כל מוצר פרמיום, כך לדעתי ראוי שיהיה גם בחינוך; אפילו במוצרי צריכה בסיסיים; מי שרוצה יותר ממה שהמדינה מספקת לו, שישלם. אחרת, הוא יאלץ להשלים עם מה שהוא מקבל. שוב, שוב ושוב: beggars cannot be choosers.

הנה סוד - החיים לא הוגנים. תתמודדו.

הנה סוד – החיים לא הוגנים. תתמודדו.

את החיים האלה אנחנו מתחילים בשיעור חשוב מאוד, עוד מכיתה א': יש שבאים ללמוד, להתפתח ולגדול, ויש שבאים להוציא ציונים גבוהים (וכמובן שיש את אזרחי ישראל השנייה, שחבריה לא עושים את זה ולא את זה). הקבוצה הראשונה תצא עם כלים להתמודדות עצמאית עם מצבים חדשים, מידע חדש ואנשים חדשים בעתידם, והקבוצה השנייה תצא עם תעודות יפות לתלות על הקיר. תשאלו אותי – יש לי תואר ראשון בפיסיקה ותואר שני במנהל עסקים, שניהם מהטכניון, אבל עדיין לא למדתי חלק גדול מהשיעורים החשובים בחיים. אולי בהמשך הדרך, אולי אלמד אותם מאורי שלנו, ואולי, יום אחד, כשישרפו את מה שיישאר ממני, עדיין אהיה בור גמור.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על החזרה לבית הספר לאחר חופשת הלחימה:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת