מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל… לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, או את זאוס, אללה, אודין, אמון-רה, קאלי או עשתרות

תאמין לי מותק, אל תאמין לאף אחד

כל אמונה היא עיוורת, כי היא דורשת, בסופו של דבר, קבלה וולונטרית של הנחות מוצא שלעולם לא תהינה להם תימוכין אובייקטיביים, שלא נדבר על הוכחות. זוהי בדיוק המהות של ההליכה העיוורת אחר רעיון – הקבלה של הקביעה ללא תימוכין אוניברסאליים. זה שונה מסתם להניח דברים. לא פעם אני נשאל "ואתה לא מאמין שהשמש תזרח מחר?" והתשובה היא תמיד "לא", כי אני לא מאמין בזה. אני מניח שזה יהיה כך, על מנת שאוכל להמשיך להתנהל בחיי. אני חייב להניח הנחות, אחרת לא אוכל לעשות כלום. הנחת הנחות שונה מאמונה בכך שאפשר בכל רגע להניח הנחה הפוכה ולפעול לאורה, בניגוד לאמונה, שדורשת קבלה של הנחה מסוג מסוים מאוד, תחת הנרטיב שההנחה הזו מעוגנת באמת גדולה יותר. ישנם עוד לא-מעט הבדלים, אבל זה לא המקום ולא הזמן לפרט אותם.

אני לא רוצה לדבר על אמונה. אני רוצה לדבר על מאמינים. אני רוצה לדבר על האנשים האלה, לא משנה בני איזו דת, שיודעים בוודאות שהסיפורים שמופיעים בספרים שלהם, שהמסורת שלהם מספקת ומה שאומרים הזקנים וההורים שלהם הוא אמת וודאית. יותר קל לדבר על מאמינים בני-דת משה (מי שאתם קוראים לו "יהודים דתיים") כי אני מוקף בהם יותר מאשר בני דת-מוחמד, דת-מולך, דת-קרישנה או דת-וישנה, אבל אל תטעו – את מה שאני אומר על היהודים אפשר וראוי לומר על נושאי כל אמונה דתית. אין כאן עניין של שנאה-עצמית (כפי שלא פעם מציעים) ואין כאן עניין של אמונה בדת אחרת, אתאיסטית או אגנוסטית (כפי שרק היום הציעו לי) – לא להיות מאמין זו דת בדיוק כמו שהימנעות מקיום יחסי מין זו תנוחה אינטימית.

לפני הכל, הגדרות: על-פי הרבנית ויקיפדיה, אמונה היא "מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה כלשהי הינה נכונה" ודת היא "התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם". מקום המילה דת היא ככל הנראה מ-datum (ברבים, data), "נתון", במובן הזה שהחוקים וההנחיות שמרכיבים את הדת נתונים ממקור עליון יותר, טוטאלי יותר, אמיתי יותר (בעיני המאמין) וטרנסצנדנטלי. בפשטות, להיות מאמין זה לדעת שדברים בלתי-מוכחים הם נכונים ולהיות דתי זה לפעול לפי ההנחיות שהאמונה הזו מגדירה. וכאן שורש הבעיה שלי עם אנשים דתיים: אמונה אוסרת בבסיסה הטלת ספק בסמכות המרכזית הזו. ישנם סט הנחות שהם אקסיומות טוטאליות, שנמצאות מחוץ לשיח, וממוקמות בצנטרום של המרכז של האמצע של מבנה המערכת האמונית. העקרונות האלה נקראים, ביהדות, שלושה-עשר עיקרים, והם לא נתונים לוויכוח. כששואלים מישהו אינטליגנט אם הוא יהודי מאמין (ובהמשך אסביר למה האמירה לגבי האינטליגנציה חשובה), אז תשובה חיובית אומרת שהרשימה להלן היא אמת ברורה עבורו, כפי שברור לו שדם אדום זורם בורידיו:

הֲרֵינִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר עִקָּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

א) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא וּמַשְׁגִּיחַ.

ב) וְהוּא אֶחָד.

ג) וְאֵינוֹ גוּף וְאֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף.

ד) וְהוּא קַדְמוֹן לְכָל-קְדוּמִים.

ה) וְאֵין עֲבוֹדָה לְזוּלָתוֹ.

ו) וְיוֹדֵעָ מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם.

ז) וּנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֶמֶת.

ח) וְשֶׁמֹשׁה רָבֵּנוּ הוּא אָדוֹן לְכָל-הָנְּבִיאִים.

ט) וְשֶׁהַתּוֹרָה כֻלָּה נְתוּנָה מִן הַשָּׁמָיִם.

י) וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה בְשּׁוּם זְמַן חַס וְשָׁלוֹם.

יא) וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בַָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ לֳרְשָׁעִים וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים.

יב) וְשֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

יג) וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים.

שוב, לכל אמונה ודת יש את הנחות המוצא שלה, ואני מדבר מטעמי נוחות והיכרות על המאמינים שחושבים ששייכים לעם שלי. הבעיה שלי היא לא שאנשים מאמינים; שיבושם להם. הבעיה שלי היא שאנשים פועלים לאור האמונה שלהם, או מה שהם חושבים שהיא הדת שלהם, והם משפיעים על החיים שלי ומשפחתי, בלי שתהיה לנו שום רמה משותפת של דיון. הרי, בסופו של דבר, האדם שמולי יודע שאלוהים רוצה/הנחה/אוהב כך או כך ואני אומר "מי זו לעזאזל הדמות הפיקטיבית הזו שאתה מדבר עליה כל הזמן?".

תינוק שנשבה

אני יוצא בשאלה, שהבין שאיבד את הניצוץ האמוני בסביבות גיל 17. הייתי בחור מאמין, באמת ובתמים. לא רק מאמין בבפנוכו, אלא נוהג בחיי היום-יום כפי שהורה לי אלוהיי: כיפה על הראש, ציצית על החזה, תפילין בבוקר, ברכות לפני או אחרי אוכל, פיפי ונסיעה באוטובוס ויראת-מוות מהפעמים האלה שמשהו עמד לי זקור במכנסיים ושלחתי יד לגעת בו. אנשים מסוגי הם הכי מסוכנים לוויכוחים הללו, כי קשה מאוד להתנשא מעליהם בהבאת מובאות תורניות ערטילאיות ובאמירות של "אתה לא מבין". בתור אחד שהיה מדריך בכיר בבני-עקיבא, נאמן של תנועת "מולדת" כשהייתה קיימת וכזה שמתווכח עם צוות המורים בבית הספר שתפילת שחרית היא לא מספיק לשם-שמיים ויותר מדי לשם-רישום-הנוכחות, אני חושב שיש לי מושג מספיק על מנת לנהל שיחה בנושא אמונה ודת.

זה מעשה של אמונה ואהבה

זה מעשה של אמונה ואהבה

כפי שכתבתי, אין לי בעיה עם אמונה ודת, יש לי בעיה עם המאמינים, ואין לי בעיה רק עם היהודים, אלא עם כל מי שמגדיר את עצמו כשייך לאמונה דתית כלשהי; יש אלפי אמונות דתיות אחרות שאין להן השפעה עליי, או לפחות לא השפעה מספיק ישירה עליי. הנה העניין: אני גורס שאמונה דתית היא הפרעה נפשית, במובן הזה שהאדם המאמין לא מחזיק בכלים המנטאליים הנורמטיביים הנדרשים להיות חלק מהקבוצה היותר גדולה, זו שמכילה את האנשים המאמינים כמוהו. אנשים שמפוצצים בשם האל בניינים, תוחבים בקשות מאלוהים לתוך הפוגות של אבנים באיזה קיר ישן, יוצאים רכובים על סוסים להמיר יבשת שלמה בכוח החרב או שרים באקסטזה דתית סביב עץ, הם אנשים שאין להם את המדיום לנהל שיח עם כאלה שלא מחזיקים בסט האמונות שלהם. במובן מסוים, בכך שהם הוציאו עצמם מהכלל, כפרו בעיקר.

מקלחת באפר של פרה אדומה ואכילת רקיק שעשוי מגופו של אלוהינו

מה העיקר? העיקר הוא המסר. המסר הוא החשוב; לא הסיפור ולא הדמויות. כמו ספרי אגדה אחרים, הדבר שאנחנו, כבני אדם והורים, צריכים לשאוב ולהעביר לילדנו הוא מוסרי השכל, התמודדות עם דילמות וחידוד ערכים לאורם של הטקסטים והמעשים של בני הדת שלנו. האלוהים לא רלוונטי (כי הוא לא קיים וגם) כי האזכור שלו הוא רק כלי שרת להעברת מסר. יהוה, כמו כל חבר דמיוני – הארי פוטר, ישו מנצרת, גנדלף, קומנדר דאטה, אנדר, האתון של בלעם, הנחש המדבר בגן-עדן והסוסה של מוחמד – ערכו בכך שהוא כלי נשיאה למסר. ברגע שאנו מקדשים את הקיום של הכלי ועוסקים בקיומו, אנו שופכים את תוכן הכלי. אנו עוסקים בכלי ולא במה שראוי להיות בתוכו.

האנטי שלי נגד אנשים מאמינים ודתיים הוא שהם מקדשים את הדמות ולא את המסר. ברגע שהאל שלהם אמר משהו באיזה ספר, התנבאות או פרשנות, זה נהיה נכון. לנו רק נותר לעשות ולשמוע, ואולי, רק אולי, אם נגיע לרמה מספיק גבוהה של זיכוך, נוכל להבין את המשמעות של הציווי. פרט לכך שיש כאן כשל לוגי מדרגה ראשונה, אנחנו מתעסקים בדמותו של האל, רצונו שנמליח את הבשר, הבעלות שלו על העולם ועל ארץ ישראל והאיסור שלו שלא להכניס את הבולבול שלנו לתוך הישבן של גבר אחר, ולא במה שאפשר ללמוד לעשות (או לא לעשות, חס וחלילה) בעקבות מעשיו של אותו אל, כפי שעולה בסיפורים.

אני יכול לדבר שעות על הכשלים שקיימים באמונה ובדת עצמה, אבל אני רוצה להתעסק, כפי, שאמרתי במאמינים ובדתיים. אפשר להרחיב שעות על המון היבטים של הטעון שיש בזה גם דברים טובים (נכון, אבל ראוי לדבר באותה נשימה גם על הדברים הרעים), על האמונה הדתית כמקור למוסר (אם אתה לא רוצח את השכן שלך כי ככה כתוב בספר שלך, יש לי בעיה קשה עם המוסר הפנימי שלך) ועל כך שיש דברים שהמדע לא יודע להסביר (נכון, ולומר "אני עדיין לא יודע" הוא התשובה הנכונה ולא "אלוהים עשה את זה").

האלוהים שלי הוא הכי בעולם

אמונה באל, אלים או אלות הוא המצאה אנושית שנובעת מצורך אנושי. הסיפורים הראשונים שיש לנו משחר ההסטוריה הם של אנשים שחווים חוויות פנטסטיות או עדים לארועים שהם לא יודעים להסביר, והם משייכים את זה ליישות נעלמה. זה בסדר. הבעיה היא כשמתחילים לייחס לאותה יישות אג'נדה, רצונות ורגשות. באופן מאוד לא מפתיע, האלים האלה מאוד אנושיים, עם אהבות, שנאות, ושלל רגשות אנושיים. בנוסף, באופן מאוד לא מפתיע גם-כן, האלים מחזיקים באג'נדות שדומות להפליא לאלה של המאמינים בהם, ואז האנשים בטוחים שבכך שהם פועלים לאור הדעות של עצמם, הם בעצם מקיימים את מצוות האל שלהם. הפער בין "אני נותן צדקה כי האל שלי הנחה אותי שצדקה מעבירה את הגזרה" לבין "אני מפוצץ מסגד על מתפלליו כי ככה אני עושה את דבר-השם" זהה, לדוגמא, לפער בין "אני נותן את הלחי השנייה כי ככה הנחה אותנו האל" לבין "אני חבר באינקוויזיציה כי ככה אני עושה את דבר-השם". מאמינים זה דבר מסוכן, כי הם לוקחים את האמונה והופכים אותה למשהו פרקטי, שלא כפי שראוי שייעשה בה שימוש. קראתי אמירה לפיה "דת מספקת נחמה לאנשים בעולם שמשוסע לגזרים בגלל אמונה". אכן, דת היא המקור השורשי לרוב המוחץ של העימותים הצבאיים בהיסטוריה האנושית, והעובדה שהאמונה באל כלשהו מנחמת אותנו היא אבסורד, במובן של אותו האדם שדוחף אותך לכביש סואן חובש לך את הרגל הקטועה. ואל תבינו אותי לא נכון – הנמשל של אותו האדם הוא לא האלוהים (כי הוא לא קיים), אלא המאמין בו, שפועל בשם אותו האל. Faith does not harm people; People with faith harm people.

אדם מאמין הוא אדם שעושה את העוול הגדול ביותר בעיניי – משיל מעל עצמו את האחריות. אנשים שחושבים שבכך שהם מתפללים לשחרור חטוף הם באמת עושים משהו פרט להבעת סולידריות, הם בעצם נותנים ביטוי פיסי להפרעה הנפשית שלהם. אנשים שאומרים "אני אתפלל למען הבראת החולה הזה", בעצם אומרים שהם מבקשים מהחבר הבלתי-נראה שלהם שיבריא את החולה. וכאן יש עוד משהו מגוחך באמונה דתית – שהיא "סגורה על עצמה" כפי שאומרים במתמטיקה: אם האדם הבריא – ברוך השם; אם האדם לא הבריא – התפילות לא היו חזקות יותר או שזה רצון האל. צידוק הדין וייחוס כל דבר "שקורה" בעולם לאותו חבר דמיוני הוא המהות של השלת האחריות. עם האנשים האלה אני צריך להקים מדינה. עם האנשים האלה שדברים קורים להם.

אמונה זה צורך אנושי, אבל זה לא תירוץ מספיק טוב. החל מהמאה ה-20 אלוהים פשוט לא נדרש. זהו רעיון שאבד עליו הקלח, ואנחנו לא צריכים יותר את המטאפיסי הזה שייתן לנו מענה לדברים שלא ברורים. אנחנו (טוב, חלקנו) מספיק בוגרים כדי לומר "אני לא יודע", כאמירה אחראית. אותם אנשים שנאחזים באגדה הזו, מסרבים להתקדם אל העולם המודרני, החופשי מכבלי ההמצאה הזו שנקראת "אלוהים". אפשר וראוי להניח את האל שלכם בקבר, ולומר לו תודה על הרעות החולות שהאמונה בו הביאה ומביאה לעולם.

לא רק שהאמונה באל היא משהו שאנשים הופכים לחלק מההגדרה העצמית שלהם, אלא שרוב האמונות הדתיות יודעות שהן הדת הנכונה והאמיתית. ההתנשאות שנמצאת בבסיס ההבנה הזו (במקרה שלנו "אור לגויים" או "עם סגולה") היא אחת מהגורמים למלחמות. אירלנד, קוסובו, איראן, ישראל, טיבט, צ'צ'ניה, כורדיסטן, סומליה, אלבניה, פולין וגרמניה, סוריה ועוד, הן דוגמאות מעטות מהאוסף הנורא בהן, בשם צידוק האלוה הנכון שנמצא בתוך תרמיל כדור הרובה, אנשים מתים. האבסורד הוא שכל דת גונבת מהאמונות הקודמות לה, ומקימה לעצמה נרטיב חדש שכביכול טהור, נקי ואמיתי, אבל הוא בעצם מיחזור של מה שהיה לפני שאותם אינטרסנטים הקימו אותה, עם קצת מילוי אקטואלי לתקופה ועוד קצת חנופה לרגשות האנושיים שלנו. לא יותר מזה. ספר הספרים שלנו מלא בדוגמאות לשקרים האלה, וכך כל דת – כולם בסופו של דבר אומרים "יש שם משהו בחוץ שהוא גדול ממני, והוא מצפה מכל העולם להתנהג, במקרה, כמו שאני חושב". בהתאם, כמספר בני האדם, מספר האמונות הדתיות, הנאמדות כיום בעשרות אלפים.

רוצחים בשם האל

רוצחים בשם האל

כנגד שלושה טיפוסים דיברתי

בעיניי יש שלוש קבוצות של מאמינים, בכל דת ואמונה, ואפשר לשייך כל אדם בעולם לאחת משלוש הקבוצות הללו.

מאמינים

עזבו את המילה "דתי". היא מתייחסת למעשים. בואו נדבר על אמונה שבלב. הקבוצה הראשונה היא קבוצת האנשים, בני דת כשלהי, שמאמינים בכל לבבם שהבשורה שהאמונה שלהם נושאת היא אמת צרופה. בהתאם, אותם אנשים יודעים שהדרך היחידה לחיות את החיים היא לאור ההנחיות והערכים שהאמונה הזו מגדירה. זו האמת הצרופה. המאמינים האלה חיים את חייהם בצורה מפוקחת ודעתנית, ומתייחסים אל עולם התוכן הזה, אל ההיבט הזה של חייהם, כמשהו שנועד ללימוד ולפלפול. זהו משהו שדורש ידיעה, שאילת שאלות והתעמקות. אלה אנשים בעלי בטחון רב בדרכם ובאמונתם, ושיחה איתם יכולה להיות מכובדת ומלמדת. אלה אנשים שיגידו בשלב "אני לא יודע" לא כאמצעי לסיום שיחה, אלא כפתח עבורם ללכת ולהחכים. אלה אנשים שאני מכבד, למרות שאיני יכול להסכים פחות עם בחירותיהם ואורח-חייהם. אלה אנשים שלא מנסים לשכנע אחרים להצטרף לאמונה שלהם, תהיה אשר תהיה, כי הם יודעים שעבור אנשים מבוגרים, אמונה זה משהו אינטרינסי, שמתחיל מהבנה ואהבה פנימית. אלה אנשי עבודה, במובן הזה שהם עושים את מה שמוטל ונדרש מהם באהבה ובחכמה. האמונה שלהם משולבת ברדיפה אחרי הידיעה. זו אמונה אינטליגנטית, עד כמה שהציניות שלי מאפשר לכתוב את הביטוי הזה.

לא מאמינים

אלה אנשים שאין להם זיק של שביב של קצה של אמונה בליבותיהם. ייתכן שהם עוסקים בתיאולוגיה או בשיח על אמונה, אבל אין להם טיפה מזה אצלם. ייתכן שהם אתאיסטים (כאלה שטוענים שאין אלוהים) או אגנוסטים (כאלה שאדישים לגבי רעיון קיום האל). האנשים האלה לא עושים שום מעשה שקשור או שנובע מאמונה דתית זו או אחרת, בשם שום תירוץ או הסבר. אלה אנשים שאני מכבד (בהקשר זה), משום שיש להם סדר-יום מוגדר לגבי הפן האמוני שלהם – הוא פשוט לא קיים או שזה לא מעניין.

אלה שבאמצע

אלה האנשים שלא שייכים לשתי הקבוצות הקודמות, ונמצאים במקום הנוח הזה שבאמצע. רוב האנשים שמגדירים את עצמם "חילוניים" או "מאמינים/דתיים" נמצאים בקבוצה הזו. מדובר באנשים שאין להם אג'נדה אמונית מוסדרת, והם חושבים ועושים מעשים מכל מיני סיבות זרות, ולא מתוך אמונה. כולנו מכירים את אלה שקוראים לעצמם חילוניים (מכל דת), אבל:

  • מגדירים את עצמם "רק שומרי מסורת"
  • צמים ביום כיפור כי זה טוב לגוף להפסיק לאכול ל-24 שעות
  • עונים "אמן" בקידוש של יום שישי "כדי לכבד את בית אבא"
  • מפחדים שלא יהיה מי שיגיד קדיש על הקבר שלהם
  • מגחכים כשרואים את ההמונים נוהרים למירון או למכה אבל לא יאכלו חזיר לעולם
  • תולים קמעות ותמונות של הבבא התורן בבית
  • מקעקעים לעצמם ציטוט מהתנ"ך אבל שוכחים שקעקוע אסור מדאורייתא
  • מניחים מדי פעם תפילין ברחוב או תוחבים פתק בכותל המערבי
  • מחזיקים שינאה פנימית ולא מוסברת למי שמאמין בדת שונה מזו של הקבוצה שלו
  • ימצאו תירוצים הומאניים-אוניברסאליים למה לחתוך לבנם את הבולבול
  • מסבירים למה האמונה של היום שונה מהאמונה של פעם ומיישבים בכוח פערים בדת
  • יאמרו שיש דברים יפים באמונה היהודית, ויבטלו בהינף יד את הדברים השליליים
  • פעילים מלחמתיים או טרוריסטים בגלל ש-"ג'יהאד" זה לא רק של הדתיים
  • עושים סלט בין שייכות דתית, לאומית, גזעית וחברתית
  • יודעים שהארץ הזו שייכת לנו מקדמת-דנא
  • יודעים שיש כוח מטאפיזי בשם מזל, גורל, מכתוב, או קארמה "שאולי אחרים קוראים לו אלוהים"
  • מבקשים מאלוהים שקבוצת הכדורגל שלהם תנצח
  • צועקים בבית המשפט "אלוהים כבר ישלם לך"
  • עושים מעשים של מאמינים ואומרים "זה לא יכול להזיק"

בנוסף, בקבוצה הזו נכלל חלק גדול, אם לא חלק הארי, של הקהל הנקרא "דתי" או "חרדי". אלה אנשים שחושבים שהם מאמינים, אבל לא עוסקים בהיבט הזה של חייהם, אלא עושים את המעשים מתוך בורות, חוסר לימוד, חוסר שאילת שאלות. בעיקר מתוך חוסר. אלה האנשים שהולכים לשאול את הרב לדעתו בכל דילמה שיש להם, אלה שפועלים להחזרה בתשובה, אלה שמנשקים מזוזות בלי לדעת למה הם עושים את זה, ובכלל – אלה שעוסקים במעשה ולא בערך או במסר שנמצא בבסיסו. אלה שלא עושים את כל שלאל ידם על מנת לנהוג כפי שהאמונה שלהם מגדירה ומעגלים פינות היכן שזה לא נוח או מתנגש עם היבט אחר של החיים.

כמו אלה שמגדירים את עצמם חילוניים "מסורתיים" או "לא-אוכלים-חזיר", האנשים בפסקה הקודמת מתנהגים, בהיבט זה של החיים, בבורות נוחה של סטטוס-קוו הכולל מעשים ריקים. אמונה דתית היא משהו שצריך להיות טוטאלי – או שאתה בתוך זה או שאתה בחוץ. כמו אהבה לבן-זוג. האנשים בקבוצה הזו מתייחסים אל ההיבט האמוני של החיים שלהם כמו אל פוליטיקה – אני יכול להגדיר את עצמי שמאלני, אבל זה לא אומר שאני פעיל פוליטי; זה בסדר שאני במתרס מסוים באופן הצהרתי, ולא כולי בתוכו. אז זהו, שזה בסדר בהקשר הפוליטי, אבל לא בסדר בהיבט האמוני. זו התנהגות ריקה. אם אין לך משנה סדורה לגבי הצד הדתי של חייך, לכאן או לכאן, אתה נשאב למעשים שאת הערך שבבסיסם לא חקרת, ואז הדרך להקדשת המעשה על פני הקדשת הערך או המצווה עצמה קצר מאוד. כמו האמירה המוכרת לגבי רוב הנוצרים שמגדירים את עצמם דתיים בארה"ב, לפיה רק חלק קטן מאוד שלהם קרא את התנ"ך והברית החדשה בפועל, כך יהודים השייכים לקבוצה הזו הם אלה שישירו בחנוכה על הרג משפחה שלמה, ישימו על עצמם בבוקר עור של חיה מתה ויעמדו מעל הקבר של ההורים שלהם ויהללו את השם של אותו יהוה, בלי באמת לדעת מה עומד מאחורי זה. כי ככה עושים כולם. כי ככה זה להיות דתי. אלה הטיפוסים שהחילוניים בזים להם ואלה הטיפוסים שהמאמינים מהקבוצה הראשונה מנסים לחזק בהם את "הניצוץ" הדתי ולהחזירם לחיק האמונה. אלה הכי נוחים להשפעה. אלה התינוקות שנשבו באמת.

הרגש המרכזי שאני מרגיש כלפי הקבוצה הזו הוא חמלה וגיחוך, ואלה אנשים איתם אין לי שום רצון וסיכוי לנהל שיחה על ענייני אמונה, כי אין להם מושג בנושא (פרט למה שהם שמעו ברדיו או קראו בספר שדחפו להם לידיים) ואין להם את היכולת הקוגניטיבית לצלול לעומק גדול של שיחה, כי הם פשוט לא עוסקים בזה. אלה אנשים "דתיים", שעוקבים אחר החוקים בלי לעסוק בפילוסופיה האמונית שלהם. אלה אנשים שסביר להניח שמתייחסים לשאר החלקים החשובים בחייהם באותו האופן. זה בזבוז של פוטנציאל אנושי. אלה האנשים אותם אני מזהה עם הבן התם בהגדה של פסח. אלה ה-"עמך", המסה הגדולה של האנושות, והכר הפורה ביותר לשתילת זרעי השליטה שמוסד הדת מחפש. גם חלק גדול מהאנשים שקוראים לעצמם "חילוניים" שייכים לקבוצה הזו. אפשר לזהות אותם על ידי כך שהם מצטטים בצורה שגויה מובאות מארון הספרים היהודי או נאחזים באמירות ששמעו ששויכו פעם למנהיג רוחני זה או אחר. זה פשוט עצוב. זו רוב אוכלוסיית העולם, וזה קורה בכל הדתות. חוסר הביטחון האוטומטי שנובע מכך שאין להם משנה אמונית סדורה (לכאן או לכאן) מוביל לכך שאלה האנשים הכי מסוכנים, כי הם עושים דברים מתוך מניעים שליליים – מתוך ניסיון להסביר לעצמם שהם שייכים לאחת משתי הקבוצות לעיל, כשבפועל הם יודעים שהם שקרנים; הפתרון לדיסוננס הזה הוא אלימות כלפי כל אדם, מעשה או אמירה שמעיזים להאיר את הצד הזה בהם.

לא בכדי אנשים בכלא "חוזרים בתשובה". זו לא חזרה בתשובה אמיתית, אלא מילוי ריק פנימי במשהו זמין ונוח – השתייכות לקבוצה מספר שלוש. כמו מגש של פיצה – זה מנחם ונעים בבטן. אבל זה ריק, בדיוק כמו הקלוריות שבפיצה.

כפי שאמרתי, הבעיה הגדולה שלי היא לא עם האמונה, אלא עם המאמינים. בתוך אלה, הבעיה הגדולה שלי היא לא עם המאמינים בלב שלם, אלא בשקרנים שעוטים על עצמם כותרות ריקות ועוסקים במעשים ריקים.

אחד לייק = 1 תפילה לבורא עולם להחזרתם

אחד לייק = 1 תפילה לבורא עולם להחזרתם

_______________________________________________________________________

אחד המעשים האהוב ביותר על אפיקורסים כמוני הוא שימוש בתנ"ך כמקור לתימוכין לטענותיהם. המחיר של המעשים האלה הוא שמיד קמים חברים מהקבוצה השלישית, חובשי-כיפה ולובשי-ציציות, ומסבירים שהפרשנות היא אינטרסנטית ומניפולטיבית, ושהפרשנות הנכונה (נכונה = ככה המורה שלהם אמר להם) היא אחרת, חיובית ואוהבת, ושאתה פשוט לא מבין; משה, ישו או מוחמד עשה את מה שעשה מתוך רצון ללמד, כמו הורה שמלמד את ילדיו. נו, באמת.

פרשת בר-המצווה שלי היא קורח, בה מסופר על מקרה שאירע במדבר, לא הרבה לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, בו אדם בשם קורח מתפלג, יחד עם אנשיו, מהקולקטיב שהולך אחר משה ואהרון אחיו, ומעז להטיל ספק בסמכות של שני אלה. הם פשוט שואלים "למה", ומנסים להתריס נגד ההגמוניה השליטה. הם מתעמתים עם משה ואהרון ואומרים להם "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה". לפי הכתוב, האל מתגלה אל כל העדה ומבקש להשמיד את העם כולו; אך משה ואהרן מתחננים לפניו: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף?". בסופו של דבר פותחת האדמה את פיה ובולעת את קרח, משפחתו כמה מחבריו ושאר המשתתפים במעשה הנורא של הטלת הספק נשרפים באש אלוהית.

הטלת הספק נענשת בחומרה, כי היא נוגדת את המאמצים של המנהיגים הדתיים לשלוט בקבוצה השלישית שבעם. הקבוצה הראשונה מאמינה בדרכה ובבורא עולם – איתה אין בעיה. הקבוצה השנייה היא קבוצה שאינה מאמינה, ומחזות אלוהים, ניסים ושאר כשפים לא ידברו אליה; היא יודעת שמה שקרה פה הוא רצח על ידי בני-אדם בחסות הממסד, ואין פה שום דבר אלוהי. הקבוצה השלישית, הגדולה, הכבשים הטיפשות, צריכים להישמר על אש דמגוגית קטנה.

אבל לא די בכך. מי שנשאר, שאר העם, ממשיכים להתלונן למשה ולאהרן וקובעים: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת-עַם יְהוָה". בתגובה לכך פורצת מגפה בעם ועוד המון אנשים נהרגים. ואז אנשים נרגעים, לפחות עד הפעם הבאה שיעיזו לשאול שאלות טיפה יותר עמוקות מ-"מה נאכל מחר בבוקר". מגדילה מסכת אבות לעשות, ומסבירה שמותר להטיל ספק ולהתווכח, אבל כל עוד זה נעשה במסגרת המותרת של הנרטיב האמוני: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ". במילים אחרות – "שיהיה ברור שיש דברים שהם אמת צרופה ואסור לערער עליהם. חוץ מזה – מותר ורצוי להטיל ספק בכל". זו המהות של דמגוגיה שלטונית, ושלטון דמגוגי עובד הכי טוב על כבשים טיפשות, כאלה מהקבוצה השלישית, כאלה שמשקרים לעצמם, כאלה שלא עוסקים לעומק בעניינים כל כך חשובים כאמונה.

אורי, תכיר: אלוהים

מכל זה עולה שאלה חשובה – מה אני אעשה עם אורי שלי בהקשר של מקומו של אלוהים בארגז הצעצועים שלו. זו שאלה קשה, אבל אני חושב שמצאתי לה תשובה שמניחה את דעתי.

ראשית, בגלל שאין הפרדת דת ומדינה בחלק גדול של מדינות העולם, גם אצלנו, עצם העובדה שמלמדים את המיתוסים הדתיים בבתי הספר ובגנים, בצורה רדודה ו-"חילונית", אונסת את הילדים שלנו להשתייך אוטומטית לקבוצה הזו, ולרוב נשארים בה. במצב הזה, מי שמנסה לבסס מושג טיפונת יותר עמוק של תיאולוגיה אצל הילדים שלו, לכיוון זה או אחר, מואשם בכך שהוא "מחזיר אותם בתשובה" או "הופך אותם לחילוניים". שביל הזהב במקרה הזה הוא הרע שבכל העולמות.

בהתחלה אלוהים לא יהיה נושא מספיק חשוב לשוחח עליו. יום שבת הוא יום מנוחה קדוש, בגן יעשו בוודאי קידוש מסוג כלשהו, ואצל סבא וסבתא מברכים על הלחם בשולחן. הכל בסדר.

מבחינת ספרות, אנחנו נקרא יחד את חמשת חומשי תורה ונדבר על הרעיונות היפים שיש שם, כמו גם הזוועות הנוראיות שמופיעות שם. אלוהים יהיה דמות בספר, שקיימת במארג הסיפור, אבל ברור שהיא לא קיימת באמת. אולי נדבר על האלוהים שבלב שלו, שלי ושל האנשים שמופיעים בסיפור. במקביל, נקרא עוד ספרים, כמו ספרי אגדות עם מוסר השכל, ספרות דתית של דתות אחרות, ומאוחר יותר אציע לו ספרות ביקורתית כמו "אשליית האלוהים" של פרופסור ריצ'ארד דוקינס.

אני אזמין אותו לדבר על אנשים שונים עם דעות שונות ואמונות שונות. אנחנו נבחן איפה אנחנו עומדים והיכן הוא עומד לגבי אלוהים. את זה נעשה בכל גיל, והתשובה בוודאי תהיה מתאימה לאותו הגיל. אני אלמד אותו שאפשר וראוי לתת מקום וכבוד לכל אדם, אפילו אם הוא חושב אחרת. אבל בשביל זה, על האדם ההוא לחשוב, ואת זה החבר'ה בקבוצה מספר שלוש לא עושים. אני מניח שחלק מההתנשאות שלי תעבור אליו, ואני לא בטוח שזה דבר רע; הרי להיות בטוח שאנחנו העם הנבחר זו גם התנשאות, לא?

אני אציע לו לצפות בסדרות כמו COSMOS (להורדה – כאן) ואז נדבר על הסיפורים שקראנו בתורה לגבי בריאת העולם. אני אעמיד לרשותו את הרעיון של שימוש בשיטה המדעית ככלי לחיים. אני אספר לו שכל אחד זכאי לדעות משלו אבל לא לעובדות משלו.

אני אלמד אותו איך להתווכח כדי ללמוד ולדעת עוד על נושא, ולא כדי לשכנע את האחר. אני אלמד אותו מהי מחלוקת לשם שמיים. אנסה להקנות לו את היכולת להשתעשע בדעות ורעיונות שהוא חושב שהן שגויות, רק כדי לראות את המציאות מנקודת מבט אחרת ולפתוח את חוויית החשיבה שלו. אני אנחה אותו לא להפסיק לשאול שאלות ולהתרחק מאנשים שאומרים לו מה לחשוב ולא איך לחשוב.

כשהוא יהיה מספיק גדול אנחנו נשב ונדבר על ההבדל בין עם, אומה, אמונה, היסטוריה, מיתוסים מכוננים ושייכות לאומית. אני אנסה לגרום לו לחקור את עצמו בנושא ולגבש דעה לגבי הזהות האמונית שלו. ואם בסופו של הוא יחזור בתשובה או ימיר את דתו מתוך אמונה אמיתית – אז הוא הרוויח פרטנר לשיחות אל תוך הלילה.

בעזרת ה' נעשה ונצליח.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על איך להזמין את אלוהים למשפחה:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת