סכום אחריות שני ההורים כפול טובת הילד בחזקת הגיל הרך

אני עלול לאבד את אורי שלי

יש דברים שהם פשוט לא טובים. איך יודעים אם משהו הוא אובייקטיבית ואבסולוטית לא טוב? אי-אפשר, פילוסופית, אבל פרקטית ניתן לנסות: אפשר לשאול כמות גדולה ומגוונת של אנשים (אבל אז אפשר לטעון שדעתו של רוב הציבור יכול להיות שגוי), אפשר להטיל ספק במניעים המקוריים של הדבר (אבל אז אפשר לטעון שמעז בפועל יצא מתוק), אפשר לטעון שהתוצר הסופי פוגע בכמות גדולה של אנשים (אבל אז אפשר לטעון שהערך שבבסיס הדבר הוא חיובי) ואפשר לטעון עוד הרבה דברים. חוק "חזקת הגיל הרך" הוא רע, כמעט תחת כל מבחן שנעביר אותו. הוא פשוט רע.

למי שלא מכיר את חוק "חזקת הגיל הרך", הנה תקציר: במקרה שההורים חיים בנפרד, ולא הצליחו להגיע להסכמה משותפת לגבי מגורי ומשמורת הילדים, החוק במדינת ישראל נותן את המשמורת אוטומטית לאם, עד הגיע הילד לגיל 6. בזמן האחרון ישנם דיבורים על הקטנת הגיל לשנתיים, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון – ההורה בעל צנרת מסוג אחד מקבל אוטומטית את המשמורת על הילד, בזמן שההורה בעל הצנרת השנייה, לא. הנה סעיפים 24 ו-25 (חזקת הגיל הרך) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962:

הסכם בין הורים החיים בנפרד

24. היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט.

קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים

25. לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

בהתאם לחוק, במידה וההורים לא הגיעו להסכמה אחרת, ניתנת החזקה על הילדים לאם, כאשר לאב נקבעים זמנים עם הילד. טובת הילד לא נבחנת, והחזקה ניתנת על רקע מגדרי בלבד, אוטומטית. לבית המשפט אין שיקול דעת; אלא אם כן יש תנאים מאוד מאוד מאוד קיצוניים, הילד הולך לאם אוטומטית, בדרך כלל לאחר הקראת פסק דין ארוך בו השופט מסביר שידיו קשורות. טובת הילד במצב הספציפי הזה היא לא שיקול ענייני כאן.

אבא, לך מפה

אבא, לך מפה

על כך שהחוק הזה רע מדברים הרבה אנשים והרבה זמן – נשים וגברים כאחד, ובצדק גמור. החברים שלי בפרלמנט האבות מדברים על זה ויש אתרי אינטרנט רבים וקבוצות פייסבוק שפועלות לבטל או לשנות את הסעיף הארור הזה. אני יכול להבין את הכאב של אבות גרושים ופרודים שנלקחו מהם הילדים שלהם, ואני מכיר אישית ופייסבוקית כמה גברים כאלה; חלקם במריבה עם המערכת להשיג שעת שהות משותפת שבועית עם הילד שלהם, וחלקם במריבה עם בת-זוגם לשעבר שעושה שימוש לרעה בזכות הגדולה שקיבלה מתוקף החוק. אני לא רוצה להיכנס לזה. למרות שאני כואב את כאבם הנורא של אלה שנלקחו ילדם, רבים וטובים ממני כבר מניפים את הדגל המגדרי והנורמטיבי; אני רוצה לעשות משהו אחר: אני רוצה לדבר על ההתחלה של לשון החוק, על סעיף 24, ולא על סופו או ההוראה שלו.

בגלל שאני גבר ולא אישה, אני עלול, במצב מסוים אפשרי בעתיד, לאבד את אורי שלי. החוק הזה הוא חוק רע. הוא רע בגלל המציאות שהוא יוצר, אבל הוא גם רע בגלל המקור שלו – הוא מבוסס על שיקולים ארכאיים ולא נכונים להיום. מקומו ליד חוקים כגון אלה שאוסרים על נשים לנהוג או כאלה שמחייבים עולים מצפון אפריקה לעבור חיטוי ב-DDT. אבל הנושא הרחב יותר הוא אחר: האחריות שלנו כאבות וכהורים בכלל. אחריות, היא דבר שלוקחים והאשמה היא דבר שמטיחים. נכון וראוי לפעול לשינוי החוק הזה, אך הפעילות המרכזית צריכה להיות אצלי, אצלנו.

אחריות זה דבר שלוקחים

אני רוצה לדבר על מלחמת המשמורת והתמודדות עם החוק הארור הזה בהקשר רחב יותר. למי שעדיין לא יודע, במהלך חיי הקצרים נישאתי שלוש פעמים והתגרשתי פעמיים, אז יש לי קצת ניסיון בנושא ואני יודע על מה אני מדבר. ממרום ניסיוני המפוקפק של שני גירושין טובים מאוד, אותם אני חייב לשתי נשים בוגרות, מכובדות וגדולות, כמו גם להתנהגותי-שלי, האמפתיה שלי למצב בו נמצאים אבות והורים בכלל מתובלת בביקורת קשה על ההתנהגות שלהם שהובילה אותם למצב הזה מלכתחילה.

אם יש משהו שצריך להסיר מעל השולחן זו האמירה "זה קורה". האמירה של "זה יכול לקרות לכל אחד" לא רלוונטית. באופן לא כל כך מפתיע, רק למי שמשתמש בסמנטיקה של "זה יכול לקרות", קורים לו דברים. גם זה בידיים שלנו – לבחור ולבנות פרטנר/ית כאלה שהפרידה מהם, אם וכאשר תהיה, תהיה מכובדת וכזו שלוקחת בחשבון בעיקר שיקול מרכזי אחד – טובת הילד. דברים לא קורים מעצמם, לפחות לא לאחר הגיל בו בקבוק האוכל והחיתול הנקי מגיעים באורח-פלא אלינו בדיוק כשאנו צריכים אותם. בעולם של המבוגרים אנחנו יכולים לבחור באחת משתי גישות – אחריות או אשמה. האחת עוסקת בבחינת מעשינו בטרם נעשה אותם ובמהלך עשייתם, קריאת המציאות והבנת המחיר הפוטנציאלי של מעשינו ולבסוף בחירה בהמשך דרכנו והתעסקות במחר טוב יותר עבורנו; השנייה עוסקת בבחינת מעשיהם של האחרים, התעלמות פעילה מהעולם הקיים בו אנו חיים, תשלום כואב מחיר של המעשים שלנו, בהפתעה גמורה, האשמה מוכוונת-החוצה על כך שאנחנו משלמים מחיר והתעסקות אינסופית במה שהיה אתמול. הראשון הוא יוצר, בוגר וקשה, והשני הוא קורבני, קטן וקל יותר. באופן לא מפתיע, חלק-הארי של האנשים מחזיק בגישה השנייה. אלה האנשים, וספציפית ההורים, שקורים להם דברים. אלה ההורים שילדים טובעים להם בבריכות או בים, אלה ההורים שהילדים שלהם אונסים, דוקרים או מכים ואין להם מושג למה זה קורה, אלה ההורים שהילדים שלהם שוכבים עם אישה בת 40 בלי שיבינו את החומרה והמחיר של המעשה הזה ואלה ההורים, ספציפית האבות, שמביאים את עצמם למצב שהם נותרים ללא הילד מכוח החוק. אלה האנשים שאומרים "עשו לי". אלה האנשים שקורים להם דברים.

בניגוד לשיר הנוגה הזה, הדרך להתמודד עם "זה קורה" היא לא להמשיך ללכת, כי הדרך הזו הביאה אותנו מלכתחילה למקום רע. הדרך להתמודד עם זה היא לעצור, לעמוד, להסתובב חמישים פעמים במקום עם עיניים עצומות, ולאחר שהסחרחורת שוככת ושכחנו לאן הלכנו מכוח האינרציה עד עכשיו, לשאול את עצמנו לאיזה כיוון נכון שנלך מכאן, משיקולים ענייניים, בוגרים ולא בגלל שהדרך מותווית לנו בכוון מסוים. בעבר כתבתי על קונפורמיזם וסיפרתי לכם שהדבר ממנו אני מפחד הוא שאורי שלי יגדל להיות קונפורמיסט שמיישר קו עם מה שהאחרים אומרים לעשות. יש לזה צד נוסף: קונפורמיזם, כמו כל דבר במציאות הקיומית שלנו, קיים בשני מישורים – המרחב והזמן. בעוד שבמישור הראשון להיות קונפורמיסט זה לעשות מה שהאחרים אומרים לך כאן ועכשיו מה לעשות, במשמעות השנייה שלו, במישור השני, להיות קונפורמיסט זה להמשיך לעשות מה שעשית עד עכשיו, בלי להטיל ספק. זו הדרך של זה שהולך בעיוורון, של הקטן ושל זה שדברים קורים לו.

למצקצקים בינינו אין צורך לומר לי "חכה שזה יקרה לך", כי זה לעולם לא יקרה לי ולשכמותי. אני אוהב ומאוהב ביעלי שלי; לפעמים אני רוצה לצעוק את זה מגגות הבתים ולפעמים אני שואל את עצמי למה דווקא אותה, המעצבנת, אני אוהב. אני רוצה להזדקן איתה ולמצוא את עצמי, יום אחד מקומט ומרופט לצידה, עם שבט משלנו. זה מה שאני רוצה, ולשם אני שואף. עם זאת, אני לא יודע מה ילד יום, אילו דברים גדולים והרי-גורל ישתנו בי, בה או בינינו, אם בכלל. ייתכן שמתישהו ארצה להיפרד מהאישה המופלאה הזו, ייתכן שמתישהו היא תרצה להיפרד ממני (ואני יכול כבר עכשיו למנות כמה עשרות סיבות טובות). זה מצב אפשרי, עד כמה שהוא לא רצוי ולא נמצא בכלל על סדר היום; הוא סביר ואפשרי. אולי אביא את עצמי למצב בו ניפרד בסופו של דבר, ואז הנושא של החזקה על הילדים שלנו יהיה עיסוק חשוב ומרכזי. אבל זה לא "יקרה לי".

זה קורה למי שבוחר, באופן פעיל או באופן לא מודע, להניח מידיו את ההגה של ספינת חייו, ולא משנה מה הסיבה לכך שהוא יורד מעמדת הקברניט לצפות בשיט האונייה מחלון תא חדר השינה שלו. למי שלא רוצה להתעסק מראש בעתיד, במשמעות בחירותיו, במחירים שהוא עתיד לשלם – להם "דברים קורים". עלינו, כהורים וכאנשים מבוגרים בכלל, להכיר את העולם בו אנו חיים ופועלים מראש, ולהתכונן ככל הניתן, במידת הסביר והראוי, למצבים בהם אחרת נהיה מופתעים לרעה. מי שרוצה להתנהג כמו בן 16 מאוהב ולחשוב על זוגיות והקמת משפחה רק עם הזין שלו ולא גם עם הראש שלו, פוגע בעצמו, בבת-זוגו ובילדיו העתידיים. זה נכון לעניין תכנון כלכלת המשפחה, זה נכון לעניין הקמת המשפחה בכלל וזה נכון לכמעט כל היבט מבחירותינו בחיים.

יש שיטענו שלא כולם יכולים להיות רציונאליים לגבי הדברים האלה, ויש שיאמרו שלפעמים צריך להקשיב ללב, לתחושות הבטן, למעי הרגיז או לכל איבר אחר. יש שיגרסו שאי-אפשר להסתכל כל הזמן קדימה ולהתכונן לקראת הבאות "כי החיים הם דבר זורם". הדבר היחיד שזורם עם הזרם הוא דגים מתים. האנשים האלה הם חלק מהרוב שמשיל מעליו את האחריות לחייו, חיי משפחתו וילדיו, ונקרא בצדק רב "חסר אחריות". אלה האנשים שקורים להם דברים. אלה האנשים שמאשימים בדיעבד את האחר.

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

מה אפשר וראוי לעשות

אף אחד לא אמר שזה קל ובוודאי שזה משהו שקשה לעשות כל הזמן. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני לעתים מאשים אחרים במצב שלי; הלוואי והייתי מושלם כמו השלמות של מה שאני מטיף לו. רוב הדברים הנכונים בחיים האלה קשים. לכן לעשות את המעשה הנכון הוא דבר שדורש תשומת לב ולא פעולה כלאחר יד, כברירת-מחדל של אי תשומת לב למחיר ומשמעויות מעשינו.

פרט לדרישה שהממסד ישתנה, ופעולה נאצלת וראויה לשינוי החוק, ברמת המיקרו הדבר היחיד שאפשר לעשות, כמו לקיחת אחריות, הוא שינוי של העצמי. שום דבר אחר. לדרוש, לצפות ולקוות שהשני ישתנה בעקבות הרצון שלי הוא כלי מארגז הכלים של האנשים הקטנים, אלה שקורים להם דברים. אליסף, חבר בפרלמנט האבות, חבר קרוב-רחוק ובר-פלוגתא שלי, סיפר על משהו שקרה לו בבית הקפה: לאחר שקנה כוס קפה לקחת, נוכח לדעת שהעמדה עם המכסים רחוקה מהקופה, המקום בו הוא עמד. זה מעצבן. פתאום מישהו ניגש אליו עם מכסה והציע לו אותו. מאותו היום, הוא החליט שבכל פעם שהוא קונה קפה, הוא מגיש למישהו זר מכסה לקפה. נכון, הוא פנה גם לבית הקפה והציע להם להזיז את העמדה, אבל הוא לא זורק את יהבו על זה. הוא עושה מעשה של לקיחת אחריות ושינוי המציאות שלו-עצמו. כאמור, זה לא קשור לאשמה או להענשה. זה קשור להחליט שמשהו בו שהוא החליט מיוזמתו לעשות כדי לשנות את המציאות שלו. הוא לקח אחריות במקום בו אחרים היו מדברים על אשמה. לאליסף זה לא קרה, וסביר להניח שזה לא יקרה.

הנה סוד קטן: גם זה לא תמיד עובד. ייתכן שנעשה את כל הדברים הנכונים, ועדיין נשאר עם הזין ביד, מתוסכלים וכעוסים, אבל גם אז יהיה לנו משהו שאין לאנשים שקורים להם דברים: הידיעה שעשינו את הכי טוב שאנו יכולים כדי שהמצב יהיה טוב יותר; לא את הכי נוח, הכי סביר או הכי-נראה-לי-שיותר-מזה-זה-בזבוז-זמן, אלא את הכי טוב שביכולתי. במצב הזה פורח פרח קטן וצבעוני בלב: היכולת להכיל את המצב על ידי כך שאני לוקח עליו אחריות, כי אני יודע שהגעתי לתחנה הזו בחיים, טובה או רעה, לאור מעשיי.

הנה ארבעה צעדים שראוי לעשות כדי לדאוג שיקטנו הסיכויים שגם לך "יקרה" מה שקורה לאבות שילדם נלקח בעקבות חוק "חזקת הגיל הרך":

בחירת בת-זוג

כשאנחנו בוחרים בת זוג, פרט למושג הערטילאי והקסום הזה, "אהבה", אנחנו מודדים את סיכויי ההצלחה של הקשר בדרכים מודעות ולא מודעות. אני בטוח שלא רבים חושבים בצורה מודעת "עד כמה האישה הזו תספק לי את צרכי הרגשיים" ואני בטוח שרבים מאתנו חושבים "האם הישבן שלה מוצא חן בעיניי". זה לא שאני טוען שכולנו שוקלים רק שיקולים מיניים-פיסיים; אנחנו (טוב, ממה שראיתי שם בחוץ – חלקנו) חושבים על התאמה מנטאלית, על אינטליגנציה ועל סרגלי ערכים חופפים. אבל יש דבר שמעט מאתנו בוחנים בצורה מודעת, וראוי שנבדוק – ההתאמה שלנו כפי שהיא מתבטאת ביכולתנו לנהל ויכוח ולהכיל מריבה. כשמכר, בן-משפחה או חבר קרוב מספר שהיא או הוא מתכוונים למסד את הקשר עם בן או בת הזוג שלהם, אני לרוב שואל את אותה השאלה – האם הייתה להם כבר מריבה משמעותית וגדולה, ואם כן – איך ניהלו אותה ואיך יצאו ממנה. זהו בעיניי המדד המובהק ביותר להצלחת הקשר. החיה החדשה הזו, הזוג, צריכה לדעת להתמודד עם אי-ההסכמות שלה בצורה מכובדת, ולא משנה כמה עקרונית, רגשית או נכונה הדעה של אחד מבני הזוג. אחרת, אין לה זכות קיום ושומה עליה שיום אחד היא תגיע לנקודה ש-"יקרו לה" דברים לא טובים.

כשאנחנו רוצים להקים משפחה עם בן או בת זוג, אנחנו צריכים לבחון את הפוטנציאל שלנו להיות יחד בהיבטים נוספים של התמודדות עם דילמות, אופן ניהול וויכוח ומריבה ומידת הביטחון של הזוגיות. אלה לא דברים שיבואו עם הזמן, אלא דברים שקיימים או אינם. אם אחד הצדדים משתמש באופן תדיר בכלים לא הוגנים, אלימים, לא מידתיים או "שוברי-שוויון" בוויכוחים ומריבות בתחילת הדרך, ללא ספק שכשתהיה (אם תהיה) מריבה על נושא חשוב כמו משמורת על הילדים, אותו האדם יתנהג במידה דומה. אתם לא רוצים בני-זוג כאלה, ולא משנה כמה היא חכמה, חמה, משפחתית, סקסית או כל אמת מידה אחרת שיש לכם לבחירתה.

אני לא זוכר מי אמר לי את המשפט החכם הזה: יותר חשוב מלדעת עם מי להתחתן, חשוב לדעת ממי להתגרש. השאלה היא לא "האם עם האדם הזה אני רוצה לחלוק את שארית חיי". בצורה אבסורדית, אם השאלה נשאלת, התשובה היא לא. בהנחה שהתשובה היא חיובית, השאלה החשובה שצריך לשאול היא "האם בבוא היום נוכל לריב על נושאים חשובים בצורה שמכבדת את שנינו, למרות האינטרסים המנוגדים שלנו". אם התשובה היא "אני לא יודע" ועדיין ממשיכים אל החופה, אתם מביאים את עצמכם צעד אחד קדימה בדרך להיות אנשים שדברים קורים להם.

קח לך אישה, אבל בחכמה

קח לך אישה, אבל בחכמה

בנית בית

אם אשאל מעולם העיסוק ההנדסי שלי, כשבונים מוצר או מערכת, יש מושג שנקרא "תכנון לאורך חיים", או life cycle planning. המשמעות היא שעבודת ההנדסה לא נגמרת בייצור המערכת ואספקתה ללקוח, אלא יש לקחת בחשבון שני דברם חשובים נוספים: תחזוקה לאורך כל חיי המוצר, כך שיתפקד נאמנה לאורך כל חיי השירות שלו, והאופן בו המוצר מסיים את חייו. זה לא משנה אם אנחנו בונים מערכת מטוסים או מערכת יחסים; התחזוקה של המערכת היא האש שמחשלת אותה ועושה אותה חזקה ויציבה. עלינו לדאוג באופן פעיל לכך שככל שהזמן עובר ואנו יחד, אנו לא נותנים לשגרה היום-יומית להפוך להיות מנת-חלקנו היחידה, ולפעול ליצירת שיפורים, תיקונים ותחזוקות יזומות לאותה מערכת היחסים. עלינו לבנות מסגרת מתמשכת של כלים לתקשורת, כבוד ואהבה פעילה לאורך השנים, כתשתית למערכת יחסים טובה יותר. אמנם זה לא מכוון לפרידה הבלתי-נמנעת (כי היא לא כזו), אבל כחלק מהחוזק של הקשר והכבוד ההדדי, מתהווה הביטחון בידיעה שאם וכאשר ניפרד, רוב הסיכויים שזה יהיה בצורה מכובדת והגונה.

אני מתייחס למשפחה ולבית כאל מקדש שבנייתו היא מעשה שנמשך ללא הרף. למרות שנתנו לבחירת חומרי העבודה ויציקת היסודות זמן וקשב רב כשהקשר התהווה, אין ספק שוויתור על צביעה, הרס קיר ובנית חדש, עיצוב מחודש וחיזוק קירות קיימים לאורך השנים הם מתכון בטוח להתמוטטות של הבית מבפנים. המדובר הוא בסדנאות וקורסים לתקשורת, טיפול באני כחלק מהזוג עליו יש לי שליטה, התחייבות הלכה למעשה לכך שאין סודות בין בני הזוג וישנו אמון מלא בשני הכיוונים, תמיכה וביקורת בונה כשנדרש. בעיקר מדובר בהכרה בכך שקשר זוגי, בדיוק כמו בניה של מטוס, הוא לא משהו שיוכל להחזיק את עצמו עוד 5 שנים רק מתוקף היותו קיים, והוא עלול להתרסק ולהרוס את החיים של מי שחי בצלו. מדובר על תחזוקה מונעת יותר מאשר תחזוקת שבר. אפשר לעשות את זה עם מאמן, עם פסיכולוג, עם יועץ זוגי; אפשר לבחור בכל אפיק שעושה לכם את זה. העיקר לעשות ולא להפסיק לחזק את הביחד.

ביחד בטוב וברע

הסכמה מראש על דברים קשים

אם יש מעשה של אהבה ותכנון עתידי, זה לערוך הסכם טרום נישואין או הסכם חיים משותפים – זה לא משנה. בהסכם הזה אפשר וראוי להחליט, שלובי ידיים ולב, איך נתנהג אם וכאשר יום אחד נחליט שדרכנו נפרדות. הדברים אמורים על כסף, ילדים ורכוש, לא בסדר החשיבות הזה, כמובן. הסכם חיים משותפים עוסק בעיקר בסיומם של החיים המשותפים האלה, שהוא במובן מסויים המוות של הקשר. יש דמיון רב בין הסכם כזה לצוואה, במובן זה שאנחנו מתכוננים ליום בו (ככל הנראה) לא תהיה לנו שליטה על כלום, ואנו רוצים לספר לכל העולם ולבת הזוג שלנו מה אנחנו רוצים שיקרה. במובן אחד גדול יש הבדל בין הסכם חיים משותפים לצוואה – המוות שלנו יגיע לבטח, אבל הפרידה לא.

זהו מעשה של אהבה וכבוד הדדי, שכובל אותי להתנהג בצורה היפה והטובה בה אני מתנהג עכשיו כלפי בחירת ליבי, בתקופה בה ייתכן שלא ארצה או לא אוכל להתנהג כך. באותה מידה, זה כובל את הצד השני. הסכם כזה הוא המהות של סעיף 24 שמופיע למעלה, ואין דרך יותר יפה וזוגית לעשות את המעשה הזה של תכנון דרך הפרידה. את הגג מתקנים כשלא יורד גשם.

ישנם אנשים שלא רוצים להתעסק בזה. שמפחדים שבעצם העיבוק בפרידה הנושא יעלה על הפרק. מנסיון עם המתאמנים שלי, עבור זוגות חזקים, במיוחד כאלה שבצעו את הצעד הזה של הבאת ילד לעולם, המעשה הזה לא רק שלא מקרב את הקץ (כמו שעריכת צוואה לא מקרבת את המוות) אלא להפך; לאחר עיסוק באופן הפרידה הפוטנציאלי על כוס קפה, שלובי ידיים ובאווירה חיובית ואוהדת, לומדים הרבה על האנחנו, ויוצאים מחוזקים. אלה שלארוצים להתעסק בזה מקרבים את עצמם להיות אלה שהדברים האלה קורים להם.

לקיחת אחריות

המעשה הרביעי הוא המופשט ביותר, אבל הרחב ביותר. בבואנו לבצע בחירות, אנחנו צריכים להתוודע ולהכיר את העולם בו חיים. בארץ יש חוק כזה, ועד שהוא יימחק או ישתנה, אלה חוקי המשחק במקרה של פרידה ללא הסכמה על משמורת הילדים. זה מידע שהיה קיים לפני שנפרדת מבת-זוגך, ואם לא היית מודע לזה, זה בגלל שלא השכלת לשאול שאלות. כמו שלומדים נושא לפני שמתחילים לעבוד בו, או כמו שחורשים את האינטרנט לפני שקונים אוטו (טוב, נו, הדוגמא קצת נמוכה…), בוודאי שלפני שאנחנו מקימים משפחה ראוי שנלמד על הזכויות והחובות שלנו כהורים וכאבות. המידע זמין שם בחוץ, ובורות בעידן המידע היא בחירה, לא מצב נתון. חוסר התעניינות בנושא או בחירה מודעת תוך התעלמות ממידע כזה הוא צעד ענק בכוון של להיות אלה שקורים להם דברים, פליאה כשזה קורה והאשמת האחר.

_______________________________________________________________________

כאמור, זה לא מתכון לתכנון סטרילי של העתיד שלי, אבל אלה מעשים של לקיחת אחריות עליו. אם למרות כל המאמצים הכנים והאמיתיים האלה, עדיין אני נמצא במצב לא נעים, כואב או קשה – זה בגלל שאני הבאתי את עצמי לשם, ולא בגלל שעשו לי – המדינה, בת הזוג, הגורל או אלוהים. אם וכאשר אחד מכם ירצה להפרד ואם וכאשר בת-זוגך תחליט שהיא משתמשת בזכות שמקנה לה החוק לגדל כמעט בבלעדיות את הילד שלכם, במקביל לכאב ולצער, תדע שאתה אחראי לזה שאתה במצב הזה. אתה בחרת דווקא בבת הזוג שלך כבת-זוגך, אתה בחרת להקים איתה משפחה, אתה צבעת את חיי הזוגיות שלכם בצבעים מסוימים, אתה בנית את כלי ניהול המשברים שלכם ואתה בחרת שכל זה יקרה בארץ בה חוק "חזקת הגיל הרך" הזה קיים. זה לא משהו שיקרה לך, זה משהו שאתה עשית. זו לא אשמתך, זו האחריות שלך.

אי אפשר לשלוט ברוב הדברים בחיים, והקריאה כאן היא לא לנסות להכניס את התנהלות החיים לתוך תרשים זרימה מתוכנן מראש. זה בלתי אפשרי וזה קרב אבוד מראש. באותה הנשימה, חובה עלינו ללמוד לקחת אחריות ולהבין שהמצב בו אנחנו נמצאים הוא תוצר ישיר של מעשינו או חוסר מעשינו. אני לא מדבר על התעסקות באשמה (אותה זורקים על מישהו אחר), אלא בלקיחת אחריות (אותה מנכסים לעצמנו בלי שהתבקשנו). לכו תדעו, אולי אפילו הילדים שלנו ילמדו מזה משהו. במקביל, לא להפסיק לפעול לשינוי המצב ברמת המאקרו – קידום תיקון החוק הארור הזה למשהו שלא מחליט אצל מי הילד נותר, על סמך משהו לא רלוונטי כגון מה מחובר מתחת לשיער הערווה שלך.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על הפחד שלהם ממה שהילד שלהם עלול להיות כשיגדל:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

קטגוריה : בדיקת אבהות / פרלמנט האבות, הורות, ויינמן אימון