כל הפחדים כולם

על העיוורון

לפני כ-4 שנים התחלתי ללכת בפעם השנייה בחיי לטיפול פסיכולוגי, בעקבות חוסר רגיעה שאפיינה כל היבט של החיים שלי. כל הזמן הייתי במצב "דלוק"/חושב/מתלבט/עושה/מתזז, וזה השפיע לרעה עליי, על מי שסבב אותי ועל האינטראקציה בינינו. לאחר כמה חודשים ומספר בדיקות, הגענו למסקנה (המתבקשת) שאני סובל מחרדת-שליטה. מדובר באחד מהענפים היותר מוגדרים-היטב של העולם הכללי שנקרא "חרדה". אני חי בהרגשה שכל האירועים בעולם מתחלקים לשתי קבוצות: אירועים בהם אני יכול לשלוט, ואז ראוי שאתן את כל תשומת הלב שלי לכך שהם מתנהלים על הצד הטוב ביותר; ואירועים בהם אני לא יכול לשלוט, ואז אני הולך לחטוף (שוב) את התוצאות של מעשיהם המטומטמים של אלה שמחזיקים במושכות, ולא רואים איך צריך לנהל אותם. אבל לא באמת, זה יותר מזה. להפרעה הזו הייתה השפעה יותר הרסנית – היא גרמה לי להאמין, ברמה של אמונה דתית, של ידיעה מעל לכל ספק, שבסופו של יום, כל מה שקורה סביבי באמת שייך לקבוצה הראשונה, ואם הדברים לא קורים כפי שרציתי, זה בגלל שנכשלתי. זו ראיית חיים שאינה פונקציה של מנטאליות נרכשת, אלא של כימיה בראש, והיא גרמה לי לראות את העולם בצורה מעוותת, ובהתאם להתנהג בצורה מעוותת. זה הביא אותי למקומות לא טובים.

שליטה

העולם שלי הוא עולם של סמנטיקה ודיוק, וזה קשור במידה לא מבוטלת לכך. על הפער שבין גאווה וגאוותנות, אני גאה לומר שאני אדם בעל אינטליגנציה גבוהה, דבר שעולה גם ממבחנים אובייקטיבים וממשוב שאני מקבל מבני-שיחי. זה לא עוזר לי, וזה אפילו מפריע. הידיעה הזו, שיש לי יכולת קוגניטיבית לפתור בעיות, וטוב מכך – למנוע אותן, הוא בבחינת שמן למדורת הקיום שלי והעיסוק בכל היבט של האירועים שסובבים אותי. אני חושב כל הזמן. אני חושב על הכל. זה מעייף, כי זהו אימון ספורטיבי מנטאלי בלתי נגמר, בלי לבצע מתיחות לשחרור. זה משהו שאני עושה תוך כדי שינה, חרבון, אכילה, צפייה בסרט, עבודה, שיחה, אהבה, החתלה. זה כל הזמן. המוח שלי יורה סרוטונין בכמויות מסחריות וכל גירוי או מחשבה דורשים מחשבה ועיסוק. אני לא יכול לפטור כלום כלאחר יד או "לזרום עם זה".

זו לא הפרעת קשב וריכוז; אני מתרכז היטב במחשבות שלי. פשוט יש המון כל הזמן. וכל מחשבה מייצרת ענף מתפצל חדש של נושא לדיון פנימי עם עצמי, וגם הוא מקבל מושב מיוחד בקומפלקס חדרי הדיונים בראש שלי. ככה זה כל הזמן. זה גורם להרבה דברים לא נעימים; אני אדם קשה מאוד לשיחה ולחיים משותפים. הסטנדרטים שההפרעה שלי גורמת הם גבוהים מדי לאנשים נורמטיביים, וכמובן שגם בשבילי. זה גם גורם לי להתנשאות תמידית ומכוערת על האנשים הקטנים, אלה שלא יודעים מיד מה הם רוצים, אלה שלא מדייקים. עם זאת, יש לזה גם לא מעט היבטים חיוביים: אני פותר בעיות בצורה טובה מאוד, ויכול להתכונן לקראת הבאות בצורה מצוינת. אני בכלל טוב בתכנון והתאמה למצב הקיים. יש לי יכולת לתת תשובה מלאה ועניינית לשאלות שאני נשאל בצורה מהירה, כי רוב הסיכויים שכבר חשבתי בעבר על השאלה אותה אני נשאל וגיבשתי דעה. אני אדם של פרויקטים וכזה שהסובבים אותי יודעים שניתן לסמוך עליו שיסיים את מה שהתחיל. למדתי לנהל סיכונים בצורה מאוד יעילה ולחבק מונחים של אי-וודאות, שאנשים אחרים חוששים מפניהם. סיגלתי לעצמי, בצל ההפרעה הזו, את הטלת הספק כדרך חיים ובזכות הדרך הזו יצאתי בשאלה בגיל צעיר יותר.

אי-ודאות

את החרדה הזו אני מנהל בכל מיני דרכים, חלקן התנהגותיות, חלקן כימיות, וחלקן פשוט על-ידי זיהוי כך שהיא חלק ממני. אני אדם מורכב, יש שיגידו מסובך, אבל דבר אחד אני לא – פחדן. כבני-אדם, הדבר היחיד שאנחנו פוחדים ממנו הוא אי-הוודאות, והצלחתי בזכות ההפרעה שלי לחיות לצדו לרוחב היבטי החיים הרבים בה הוא מזדחל. במובן מסוים, אני יכול לומר על עצמי עכשיו שמי שחרד לא מפחד.

ממה אני מפחד

השבוע התבקשנו בפרלמנט האבות לכתוב על מה אנחנו מפחדים שילדינו יגדלו להיות. אז אני לא מפחד. בניגוד לידידי הטוב, אילן שיינפלד, אני מת מפחד. זה ברור לי שאני מפחד מהיום שהוא נולד, וזה חלק מחרדת השליטה שלי, כפי שכתבתי לעיל. הבעיה היא שאין לי מושג ממה אני מפחד. שום מושג קלוש. יש לי אמון מלא ביכולות של אמא של אורי ובשלי להביא אותו לנקודת ההתחלה לחיים הטובה ביותר שביכולתנו, במובן הזה שאנחנו לא עצלנים ולא טיפשים. אבל אני יודע שיש בתוכי חשש מנקר שהילד שלי יהיה משהו שאני יודע שלא הייתי רוצה שיגדל להיות, אלא שאני לא יודע מהו. ביחד אתכם, הקוראים, אנסה למצוא מהו הדבר הזה. מה שאעשה זה להעלות על הכתב, בהקשר אסוציאטיבי ולא מתייפייף או נכון, דברים שאולי אני חושש שאורי יגדל להיות, ואנסה לראות אם זה באמת מפחיד אותי והאם זה הדבר האמיתי והמזוקק ממנו אני חושש. אמנם הדבר הנכון הוא להתייחס אל המעשה של הילד ולא אל האופי של הילד (במובן הזה של רצח אופי), כפי שלמדתי מאשת מכון אדלר מיכל דליות, אבל לשם הפשטות, אתייחס לתכונות אופי ולהתנהגות בצורה דומה. לא כל הדברים המפורטים להלן הם שליליים, אגב; אני יורה מהמותן ולא מסנן:

שמן או רזה מדי

האם אני מפחד שמבנה הגוף של אורי יהיה מאוד שמן או רזה? לא. למרות שדימוי גוף הוא דבר שהמפרסמים מנגנים עליו השכם וערב והעובדה שהחברה לא מקבלת את יוצאי הדופן בה בזרועות פתוחות, אין חשש גדול שזה יקרה. אין בגנים שלו נטייה להשמנה חולנית, ובוודאי שאין נטייה לרזון קיצוני.

טיפש

האם אני מפחד שאורי יהיה בעל אינטליגנציה נמוכה יחסית לשאר האוכלוסייה? במובן מסוים, כן. אבל במשמעות הגדולה יותר, זה משהו מוטמע שאתו הוא נולד, ולכן אין לי שליטה עליו. אז יש כאן משהו טוב, שמשחרר אותי מהפחד – הידיעה שזה לא משהו שאני יכול להשפיע עליו. לא הייתי רוצה שהוא יהיה טיפש, אבל זה לא נכון לומר שאני חושש מזה.

הומוסקסואל

האם אני מפחד שאורי יימשך לבני מינו? לא. אני לא שותף לאמירות שהומוסקסואליות היא נגד הטבע (כי היא לא), נגד האלוהים (כי אין דבר כזה) או נגד החיים הבריאים (כי אלה שטויות). לא משנה לי בני או בנות איזה מין יהיו מושאי אהבתו של הילד שלי, כל עוד ידע לאהוב ולהיות נאהב, שני דברים שצריך ללמוד. אין לי ספק שבתור אחד שיהיה שונה מהנורמה החברתית, הוא ישלם מחיר יקר על נטיותיו המיניות, אם אכן יהיה הומוסקסואל, אבל אלה החיים. בוודאי שאין פה חשש.

חולני

האם אני מפחד שתהיה לו מחלה כרונית כלשהי? יש איזשהו חשש, אבל אין לי כל כך מה לעשות עם זה, ולכן זה לא באמת מפחיד. אני לא מאלה שמתמודדים עם מחלות באמירת "מה שלא הורג אותה מחשל אותך", אבל, בלי לצלול לפילוסופיה עמוקה מדי, מה שחשוב זה מה עושים עם החיים שלך ולא מה היית יכול לעשות איתם. נכון שיהיה לי מאוד כואב ועצוב אם נגלה שיש לו בעיה פיסית או נפשית שמקשה עליו לחיות את החיים במלואם, לעמקם או לאורכם, אבל זה לא משהו שמדיר שינה מעיניי.

אלים

האם אני מפחד שאורי יפתור את הבעיות שלו בצורה אלימה? לא. אנחנו, שלושתנו, נלמד יחד לגדול ולגדל את המשפחה שלנו כך שבצורה מעשית, אלימות מכל סוג היא לא הפתרון לבעיות, והיא רק פתח ליצירת בעיות חדשות. זה לא אומר שאני מצפה שלעולם הוא לא יחווה אלימות או יתנהג בצורה אלימה בעצמו, אבל אני לא חושש מזה. ברור לי שזה יקרה מתישהו, ונגיע לרגע הזה מצוידים במרב הכלים האפשרי להתמודדות עם זה, בעתו.

פחדן

האם אני מפחד שאורי ינהל את חייו מתוך חשש? לא. פחד הוא תכונה חשובה שהאבולוציה נטעה בנו להתמודדות עם דברים זרים ומוזרים, ובאותה נשימה היא נתנה לנו את האומץ, שהוא פעולה לנוכח הפחד. הייתי שמח שהפחד לא יהיה המניע שלו בחיים; אני יודע שחלק גדול מהחיים שלי מונעים מפחד, לאור החרדה שיש לי, ולמרות שזה לא אופטימאלי, יש דברים גרועים מאלה. עם זאת אם בכל זאת יהיה פחדן, הייתי שמח שיהיה אמיץ וידע לתת לפחד את המקום החשוב שלו, ולפעול למרות שהוא שם.

עצלן

האם אני מפחד שאורי יהיה עצלן? לא. עצלות משמעה שלא הצלחנו לטעת בו סקרנות לדברים חדשים, ויצרנו עבורו מציאות בה פינוק הוא דרך חיים. במובן הזה זה בידיים שלנו, וזה ניתן למניעה.

דתי

האם אני מפחד שאורי יהיה אדם מאמין? לא. המילה הנכונה היא לא פחד, גם לא אכזבה או בושה. למרות שאני מתייחס אל אמונה דתית כאל סוג של הפרעה, מה שחשוב לי הוא מה הסיבה בה הוא בחר בדרך הזו, אם יבחר בה. אם זה נעשה מתוך שאילת שאלות, חקירה והפנמה שזו הדרך הנכונה מבחינתו, אז לא יהיה שמח ממני, ויהיה לו פרטנר לשיחות בנושא תיאולוגיה עד עלות השחר.

נשלט

האם אני מפחד שאורי ילך אחרי אחרים? לא. כמובן שזה פחות מרצוי שהוא יהיה הסמרטוט של כל קבוצה בה הוא חבר, אבל, כפי שכתבתי בספר שלי אין רע בלהיות מספר שתיים של מישהו שאתה חושב שהוא ראוי יותר לתפקיד ממך. אם זה ינבע מהערכה עצמית נמוכה, זו כנראה בעיה, אבל לא משהו שמדיר שינה מעיניי.

שונא

האם אני מפחד שהמניע של אורי יהיה כזה של שנאת האחר? לא. אנחנו פועלים כמיטב יכולתנו לגדל אותו בסביבה מגוונת בכל היבט אפשרי, כך שיכיר שלאנשים יש צבע עור, אמונות, שאיפות ונטיות שונות. שנאת האחר נובעת מבורות ופחד, ואני מאמין שנלמד לשמור על שתי התכונות האלה אצל אורי על אש קטנה.

אז מה מפחיד אותי באמת?

אם נתבונן ברשימה הזו בכנות, אז ניתן לחלק אותה לשתי קבוצות: ארבעת הראשונים הם דברים שאינם בשליטתו של אף אחד (ובוודאי לא שלי) והשאר הם דברים, שלאורך זמן, יכולת ההשפעה שלי עליה היא חלקית, במקרה הטוב. נכון שאני תמיד אומר שאחריות זה דבר שלוקחים, אבל המציאות היא שמוטת השליטה שלי, כהורה, מוגבלת, וטוב אעשה אם אפנים את זה. זה גם יעשה טוב לאותו חלק בי שרוצה להשיג עוד שליטה, ויכניס אותו לפרופורציה. הדרך שלנו למזער את הסיכוי שאורי יהיה אחד מהדברים בקבוצה השנייה הוא להקנות לו ערכים וכלים למציאת דרכו.

לך עם הזרם

אז מה מפחיד אותי כל כך? פתאום זה צץ לי, וזה מרגיש מאוד מדויק ונכון. הדבר שאני הכי מפחד שאורי שלי יהיה כשיהיה גדול. הדבר הזה שיכול להוביל אותו להיות חבר בדברים המפלצתיים שנמצאים בקבוצה השנייה, זו שכוללת ערכים והתנהגויות שהוא יכול לסגל לעצמו. הדבר הזה: קונפורמיזם. אין תכונה לה אני בז יותר מהנטייה אחרי הרוב או אחרי ברי-הסמכא בעיניים עצומות. אין תכונה אותה אני מעריך יותר מחקירה והתמודדות עם שאלות, דרך יוזמה שלהן בצורה עצמאית, על מנת לסלול את דרכך בחיים. עם זאת, אין דרך קשה מזו לחיות, ופה נמצא שורש החשש: שאורי יסתגל את מנעמי הקונפורמיזם כי זה מה שנוח, שלא מייצר רעש ושמייצר חיבה מהסובבים. שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא קורא לבחירה באפיק שהפוך למקובל, כחוק לחיים. אני חושש מהיום שאורי יאמר שהוא עשה מעשה "כי האחרים עשו כך", שהוא בחר במפלגה, דת או יחידה צבאית כי מישהו בר סמכא אמר שזה הנכון לעשות או שבוויכוח תמיד יחפש את הדרך למצוא חן בעיניי בר-הפלוגתא שלו ובכך ירמוס את רצונותיו שלו. יום החג שלי הוא היום בו הוא יתחיל להטיל ספק בדברים שאני אומר לו, וננהל עליהם שיחות נפש. היום בו אטפח ליעל ולי על השכם הוא היום בו אורי יפעל ממניעים פנימיים ברורים שלו, גם אם זה לא הדבר היפה, המקובל, הראוי, החוקי או הנדרש לעשות. זה היום בו אדע שהצלחתי להקנות לו את הערך הגבוה ביותר שאני יכול לתת לילדי: את העוצמה והבגרות של לקיחת אחריות על מעשיו ובחירותיו. זה היום בו אוכל לתת לחרדת השליטה שלי מנוח ולומר לה – הילד של אבא של אורי יודע מה הוא עושה ולמה הוא עושה את זה.

חשוב עבור עצמך

חשוב עבור עצמך / קישור למאמר מרתק על הקלות של הקונפורמיזם

קונפורמיזם הוא שורש כל הרע. הוא זה שהפך אזרחים נורמטיבים באירופה של 1935 לאנשים שתומכים ברעיון של השמדת השונה, הוא זה שנמצא בבסיס סיפורים דומים, כמו "בעל זבוב", הוא זה שהופך ועדות לדרך נוראה לפתרון בעיות והחלטת החלטות והוא זה שמונע מקבוצות להיות מודעות לדעה שונה, שאולי היא הנכונה ביותר עבורה. אבל יותר מזה, קונפורמיזם הוא הכלי הקל ביותר, הזמין ביותר והשכיח ביותר להשלת אחריות. אנחנו עושים את המעבר הלא-קדוש הזה בין הקשבה לבר-סמכא לבין עשיה אוטומטית למה שהוא אמר – בין אם זה רופא, עורך-דין, שוטר, מורה, רב, מנהל, הורה או בן-זוג; לעתים אפילו האיש שבטלויזיה. האנשים האלה הם היועצים הבכירים ביותר שיש לנו בתחום העיסוק המקצועי שלהם, אבל הם לא אלה שיחליטו עבורנו מה נעשה. אם ניתן בידם את ההחלטה הזו – אנחנו משילים את האחריות מעצמנו ("אבל זה מה שהמורה אמרה לעשות…") ולא יכולים לבוא אל אף אחד בטענות. החשיבה הביקורתית, הטלת הספק והחיפוש המכוון לשיקולים נגד הדעה שהושמעה הם הכלים שאני רוצה לנכס לאורי. אלה הדברים שירחיקו אותו מהסיכוי הגבוה שיהיה עוד כבשה מטומטמת בקהל. אלה הדברים שיהפכו אותו לעצמאי במחשבתו ואחראי למעשיו. אלה הדברים שידחפו אותו קדימה.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על הפחד שלהם ממה שהילד שלהם עלול להיות כשיגדל:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת