חטופים

אורי שלנו בן ארבעה חודשים, ואנחנו שוקלים להתחיל לתת לו לאכול מזון נוסף פרט לסימילאק. כל העיסוק הזה באוכל לילד היקר שלנו, מעלה אצלי כמה עניינים רחבים יותר, ביניהם נושא החטיפים. כמובן שזה לא רלוונטי עדיין עבורנו, אבל בתוך עמי אני חי, ובוודאי שהנושא עולה לא פעם בשיחות עם חברים-הורים ובקרב עמיתי מפרלמנט האבות. כמו בהרבה נושאים אחרים, יש לי גם בנושא הזה דעה מגובשת, לאורה אני מתכוון לנהוג כשנגיע לשלב הזה בחיים.

רעל

שתי המכונות מוכרות דברים רעילים שמכניסים לפה

אני רוצה לשתף אתכם את הדעה הזו בשורות הבאות, אבל קודם כל, אני דורש לגיטימציה:

על הזכות להביע דעה בנושא גידול ילדים

לפני שנישאתי ליעל עסקתי כבר שנים באימון אישי של משפחות, זוגות ויחידים. לא מעט אנשים, במיוחד קרובים, שאלו אותי איך אני יכול לדבר על משפחה וזוגיות אם אני לא שם, בתוכה. המשפט שחזר שוב ושוב היה "חכה שתתחתן, אתה תראה מה זה באמת לחיות עם מישהי". אז חיכיתי, ומסתבר שזה פחות או יותר כפי שחשבתי.

לאחר שנישאנו, והתחלנו לדבר על ילדים, שמעתי שוב את המשפט המגוחך הזה בשיחות עם חברים ובני משפחה, כשהבעתי את העקרונות והערכים לאורם ארצה לגדל את ילדי: "זה מאוד יפה בתיאוריה, אבל חכה שיהיה לך תינוק. נראה אותך אז". ה-"אז" הגיע, ועשינו תינוק. עכשיו הוא בן ארבעה חודשים, ומה שאמרתי על החודשים הראשונים של חיי תינוקות והתנהגות הורית נכונה בעיניי – תופס ברובו.

כעת, כשאני מביע דעות לגבי גידול ילדים בפייסבוק או עם הורים לילדים גדולים יותר, אני שוב רואה אנשים מגלגלים עיניים ואומרים "חכה שיהיו לך ילדים בבית הספר. אתה גיבור גדול בתיאוריה. נראה אותך אז". זה עצר אותי, שוב, אבל רק לרגע.

פתאום נפל לי האסימון, שהדבר היחיד שאשיג "אז", אותו מרוויחים עם הזמן והניסיון, הוא הזכות לומר לאחרים "חכה, חכה". אותם אנשים שמייחסים לדעות חסרות-ניסיון ערך של תמימות מטופשת, הם אותם אלה שיגידו לי במשוכה הבאה של חיי ההורות שלי שוב ושוב "חכה, חכה". זה יקרה גם כשאורי יביא ילדים לעולם ויחד עם יעל נחשוב איך אנחנו נכנסים לתפקיד הסבתא והסבא, וזה יקרה גם דקה אחת לפני שאנפח את נשמתי. אמנם אין חכם כבעל ניסיון, אבל הרבה אנשים לא מקבלים את זה שאפשר להתכונן, ללמוד, לגבש דעות ולהקים החלטות לגבי העתיד, גם אם אנחנו עדיין לא שם, וזה יכול להיות בר-קיימא. אז שיגידו. שיבושם להם.

יעל ואני המומחים הכי גדולים שיש לענייני אורי. חלק מהסיפור הוא לשוחח ביננו ולגבש דעה יחד על דרך הגידול שלו. חלק אחר, וחשוב לא פחות, הוא להיות כל הזמן פתוחים לביקורת ולהקשיב לכל מה שהאחרים אומרים. יש להקשיב, לאפסן בראש, ולחשוב על זה אח"כ, בבית, בתחתונים, כשאין עימות או התנצחות עם מי שהציע את דעתו. אז אפשר לשקול אם להכניס את זה למסכת השיקולים של המומחים הגדולים ביותר לגידול הילד שלי, או פשוט לזרוק את זה לאסלה.

על זבנג וגמרנו

בשבוע שעבר ראיתי, לא בפעם הראשונה, ילד בערך בגיל שנה, נישא בעגלה על ידי אחד ההורים שלו, כשהוא מכרסם חטיף שוקולד. הילד נראה מבסוט מהחיים, ההורה היה פנוי להתעסק עם השיחה החשובה בטלפון הנייד שלו, והחיים התנהלו במסלולם. הכל טוב.

על פי ההגדרה, מגפה היא "התפשטות מהירה של מחלה בקרב אוכלוסייה". ישנן שתי מגפות שקטות שפושות בנו. שתי המגפות הללו מזינות אחת את השניה, ותורמות אחת לגידול התפשטות חברתה. כמו כל מגפה, הפגיעים ביותר הם הילדים שלנו, וכמו חלק גדול מהמגפות, סימני המחלה יוותרו אצלם גם כשהם יגדלו. המגפות הללו מדבקות בצורה חדשה – תפיסתית, ולא זיהומית. המגפות הללו מוכרות לנו היטב: אחת מהן היא השמנה חולנית והשניה היא עוני, במובן הרחב ביותר שלו – העוני התפיסתי, זה שגורם לנו להתמודד עם בעיות עמוקות בפתרון מהיר לטווח הקצר. את מעגל הקסמים הזה, של ההזנה ההדדית של שתי המגפות הללו, צריך לשבור באחת משתי החוליות שלה, והאחריות לעשות כך מוטלת עלינו, ההורים; אחרת, גם הילדים שלנו יהיו חולים בשתיהן.

יש לא מעט אנשים שדרך פתרון הבעיות שלהם היא כיבוי שריפות, ולשים פלסטרים על התפרצויות סרטן. זה חלק מהחיים המודרניים, אחוזי התזזית ומלאי הלחץ. בוא נפתור את הבעיה ונמשיך לשחות. בסופו של דבר הם נהיים למפעל לפלסטרים, וזה לא פותר את הבעיה שנמצאת למטה. להפך – זה מעצים אותה כי היא לא מטופלת מהשורש.

ככה זה עם הושבה של ילדים ש-"מפריעים" מול הטלויזיה, המחשב או הטאבלט, וככה זה לעתים קרובות מדי עם אוכל. רק לפתור את הבעיה הרגעית, רק להמשיך לעשות את הדברים האחרים החשובים. על הדרך, אנחנו רומסים ברגל גסה את הדבר החשוב ביותר שיש לנו בחיים – החיים עצמם. והילדים? הם לא יודעים יותר טוב מההורים שלהם. איך אנחנו מצפים מהם להפעיל שיקול דעת בריא ובוגר כשאנחנו דוחפים אותם למעשי נבלה כאלה?

איך ילד יכול להתמודד עם זה

על חטיפים

תעשיית המזון זיהתה צורך נוכח וברור של בני האדם, ובמיטב המסורת של פתרון הבעיות בגישת האנשים העניים, הציעה מענה: השתקה רגעית של הצורך. כאשר ילד אומר שהוא רעב, הוא בעצם אומר שהוא מרגיש שהוא צריך לאכול. באופן לא מפתיע, זה הפתרון להרגשת הרעב – ארוחה מזינה עם ערכים תזונתיים ראויים. במקום לתת את המענה לצורך הבסיסי שתקשור הרעב מעביר, יש לא-מעט שבוחרים להשתיק את האמירה עצמה, ולתת לילד חטיף. בהגדרה, חטיף זה משהו רגעי, בר-חלוף, שמטרתו היא פלסטר על הכאב. בדיוק כמו להושיב את הילד המשתולל מול הטלויזיה לצפות בסדרת אנימציה או שטויות אחרות, המטרה היא קודם-כל שקט; שקט להורים ולסביבה. קודם כל להפסיק את הרעש הזה של הילד שאומר בדרכים שונות "אני רעב". ברור שזה לא פותר את הבעיה, ולא מספק את המענה לרעב. זה נותן לילד תעסוקה אוראלית, כאילו ההורה אומר לילד "הנה, התייחסתי למה שאמרת" כשזה שקוף שזה שקר גס: התייחסתי אולי ברמה הרדודה לצורך שלך, אבל יותר מזה השתקתי אותך. יאללה, לך תבלוס.

ולפעמים, יותר מדי לפעמים, אנחנו מחביאים מאחורי הקריאה "אני רעב" קריאות אחרות, לרוב רגשיות, ואז הסיפור הזה נורא יותר. לפעמים ההתעסקות הזו עם הרעב המעושה והצורך ללעוס ולבלוע הוא בעצם תולדה של קישור לא-קדוש של אוכל ונחמה. אנחנו, המבוגרים, חולים במחלה הזו לא מעט; ברור לגמרי שאני חולה בה. חלק מהאחריות שלנו כהורים היא לדאוג לצמצם את הרעה החולה הזו אצל ילדנו – לתת להם פתח להבעת רגשות, לתת להם אפיק לתקשורת ולהתמודדות רגשית ולתת להם כלים לזהות ולחבק את מה שמתעורר אצלם, במקום לנתב את זה לרעשי לעיסה בלתי פוסקים, שבתורם מובילים להשמנה ובעיות בריאותיות אחרות; שלא נדבר על זה שאין מענה לצרכים הרגשיים שלהם.

למה זה קשור לעוני מנטאלי? כי זה הפתרון המהיר. סוכרים, פחמימות ומלח הם חומרים שבעבר, אבולוציונית, היו נמצאים במידה מועטה בסביבה שלנו, ופיתחנו מנגנוני תאווה עבורם, שלא השתנו בהיסטוריה הקצרה של קיומנו כבני-אדם. בנוסף, הגוף שלנו למד למצות מכל מזון את מירב הקלוריות שהוא יכול לשאוב מתוכו, וכעת, בעידן השפע, הגוף עדיין מייצר המון קלוריות ממה שאנחנו אוכלים; הוא לא יודע שאפשר להרגע. בנוסף, מלח וסוכר מצויים היום בשכיחות גבוהה, וישנם תהליכי זיקוק מלאכותיים של החומרים האלה, אלה חומרים זולים. השילוב הזה, של זמינות גבוהה של חומרים עם ערך קלורי גבוה במחיר נמוך ובוודאי שבתוך אריזה מנצנצת ונוחה לנשיאה בתיק, היא זו שנמצאת בבסיס הקשר בין עוני והשמנה. אפשר לומר שחטיפים מתוקים ומלוחים הם המזון של העניים, ואני אומר את זה בלי טיפה של שיפוט; מציאת האחראים לזה היא נושא לשיחה ארוכה אחרת.

עוד היבט חשוב הוא שתהליכי הייצור וזמן המדף של החטיפים צריך להיות יעיל – הראשון זול והשני ארוך. בהתאם, משתמשות חברות המזון בכל מיני מרכיבים שהם במקרה הטוב לא תורמים לערך התזונתי של החטיף, ובמקרה הרע גורמים לתחלואה ומוות. מוות, כמו סרטן, לדוגמא. האם קראתם את המרכיבים של החטיפים האלה פעם? האם זיהיתם את מה שאתם נותנים לילדים שלכם לאכול? אספר לכם שמאחורי הביטוי "שומנים מוקשים מן הצומח" מתחבאת מרגרינה, שתימוכין רבים הובאו לכך שהיא מעודדת אגרסיבית של סרטן, כמויות אדירות של מלח כחומר משמר שגורמים לבעיות בעורקים ועושות פלאות בלחץ הדם, תוספת בכמויות הסוכר שמובילה להשמנה וסוגי סכרת שונים, וחומרי שימור, צבע, טעם וריח שעשויים לעתים מנפט. כל זאת, בלי להכנס לשאלות גדולות יותר, שאני, אישית, חושב שאינן נכונות, לגבי בריאות שתיית חלב פרה, צריכת גלוטן וכיוצא באלה, עליהן אפשר להתווכח.

לפעמים, כמהלך שיווקי, החרא הכימי הזה מתחבא מאחורי כותרות יפות וכסות בריאה כמו "חטיף אנרגיה" (=המון קלוריות, כי מה זו בעצם אנרגיה?) "מעדן חלב" (=ממתק חלבי עם כמויות אדירות של סוכר) או "ארוחת בוקר אישית" (=תחליף בזוי לארוחת בוקר מסודרת ומזינה). אל תתבלבלו – זה לא בריא. דרך מצוינת לבצע סינון גס של החטיפים האלה, שקושרים לעצמם כתרים חיוביים לא-להם, הוא לאמץ את הכלל "לא לאכול דברים שמפורסמים בטלויזיה וברדיו". נסו את זה.

Problem solved

Problem solved

ולא דיברנו בכלל על משקאות ממותקים.

מה אפשר לעשות

יש לי בן-דוד, אותו אני מאוד מעריך, שביצע מניפולציה על הילדים שלו. אני לא בטוח שאני מדייק בפרטים של הסיפור הזה, אבל המסר הוא שחשוב, ולא האריזה שלו. כשנולדו ילדיו, החליט יחד עם אשתו, שהם פורסים ירקות ופירות לעיני הילדים שלהם באופן מופגן, ומכריזים שהירקות והפירות החתוכים האלה הם רק לאורחים. הם היו קוברים את הירקות והפירות הפרוסים בעומק המקרר, שוב באקט הפגנתי, ואוסרים על הילדים לגעת בהם. במקביל, ללא קשר, על השולחן תמיד היה סלט ירקות, ליד האוכל המשפחתי המקובל, ופירות ניתנו לילדים ככל שרצו. אבל מקלות הגזרים, המלפפונים החתוכים, עגבניות השרי החצויות – אלה מחוץ לתחום. כצפוי, הילדים התחילו לרדת באישון לילה למקרר ולגנוב מהירקות החתוכים, בידיעת ההורים שלהם, כמובן. הם לא סבלו מחסך בשום אחד ממרכיבי המזון, אבל נוצרה אצלם תודעה שירקות חתוכים הם משהו מיוחד. המים הגנובים שלהם היו ירקות חתוכים. עד היום, כשהילדים בני 12, כשהם באים לבקר בבית הורי, הם מתגנבים למטבח ומבקשים בשקט-בשקט מאמא שלי (כדי שההורים שלהם לא ישמעו) "אם אפשר בבקשה לקבל גזר חתוך לאורך". אני מתרגש כל פעם מחדש. זו רק דוגמא להתנהגות חיובית אפשרית, שמייצרת דברים טובים.

אחריות זה דבר שלוקחים ולא זורקים, כמו שאני אומר בכל הזדמנות שיש לי, והיא פעולה פנימית, עליי. קודם כל, נדרש ללמוד את הנושא, ולא לפטור אותו כלאחר יד. החטיפים מספקים פתרון יותר מדי נוח לבעיות ההתנהלות היום-יומית שלנו כהורים, ואסור לתת לזה להיות תירוץ להזנחת הנושא. לאחר שלומדים את המשמעויות של כך, צריך לשוחח על יעדים רצויים והתנהגויות רצויות, אפילו עם הילד, ולייצר אפיקי פעולה שתומכים בהחלטות האלה. הנה כמה הצעות קונקרטיות:

  • שינוי הסמנטיקה ל-"מזון מעודד-בריאות" ו-"מזון מעודד-חולי". תתפלאו כמה כח יש למילים על התודעה שלנו.
  • קביעת זמנים מסודרים לארוחות, בין אם זה בבית, בגן, במקום העבודה או בבית-הספר. פריסת הארוחות, ככל שניתן, לפי צרכי הילדים ולא לפי מה שנוח לנו. יש כאלה שמתאים להם שלוש ארוחות ביום, יש כאלה שמתאים להם חמש ארוחות קטנות, ויש כאלה שמנשנשים כל היום. הדגש הוא על מסגרת אכילה שנקבעת מראש ולא על משהו שהוא תוצאתי או אגבי. למסגרת יש כח על הבטחון הרגשי שלנו.
  • תשתית רגשית ותקשורת בריאה בבית, במיוחד עם הילדים אך גם בין בני הזוג. כך, האפיק לביטוי רגשות יהיה שיחה ואמפתיה ולא נתיבים מלאכותיים כמו אוכל.
  • אחרון חביב: הוצאת האוכל מנושאי השיחה. אוכל הוא לא משהו שצריך לדבר עליו ולקבל מקום של כבוד בשיח המשפחתי. אוכל הוא צורך קיומי. ככל שנקטין את המקום של זה, כך פחות כח יינתן לאקט האכילה. מי שרוצה לאכול – אוכל. אוכלים מה שההורים הכינו. מי שלא רוצה לאכול – לא אוכל. אוכלים כמה שרוצים, וזה בסדר. לא מדברים על "ילד טוב מסיים מהצלחת" ולא על "לקחת יותר מדי אוכל". לא נותנים לאוכל מקום של כח.

ברור שהנושא הזה הוא קרב נסיגה, משום שהמדיה והסביבה דואגים לדחוף חטיפים לפה של הילדים שלנו. אבל, כמו בהרבה נושאים אחרים, בתור אדם בעל הפרעת חרדת שליטה, למדתי לומר שיש דברים בהם אני לא יכול לשלוט. יעל ואני מזהים את גבולות ההשפעה שלנו, מפנימים שמעבר לשם אנו לא יכול לשלוט באמת, ודואגים לפעול כמיטב יכולתנו בתוך הגבולות האלה – אצלנו בבית. זאת, מתוך שאיפה לכך שהתשתית הערכית והרגשית שניטע אצל אורי, אחיותיו ואחיו יהיו כאלה שיסייעו להם לבחור נכון כשהם יוצאים מחוץ לאותם גבולות השליטה שלנו.

_______________________________________________________________________

ישנן שתי מגפות מקושרות בטבוריהן שמתפשטות אצלנו, העולם המערבי המודרני – עוני מנטאלי והשמנה. את האחריות על מיגור המגפות האלה אנחנו, ההורים, אמונים, ולא אף אחד אחר. אם יש מקרה בו אנחנו חלק מהפתרון או חלק מהבעיה – זה המקרה הזה. אנחנו צריכים להפנים שפתרונות של "זבנג וגמרנו" לצרכים עמוקים יותר – כלכליים, רגשיים, תזונתיים, ערכיים, קיומיים – רק מעמיקים את הסרטן שאת הפצעים החיצוניים שלו אנחנו מכסים בפלסטר. זה נכון לכל היבט של החיים שלנו, כי זה קשור לתפיסה שלנו את החיים. זה קשור לניהול כלכלת המשפחה, זה קשור להתעסקות עם המערכת הזוגית שלנו, זה קשור למה שאנחנו אוכלים ומאכילים את הילדים שלנו, זה קשור לתקציב הבטחון וזה קשור לטיפול ברכב. זה קשור למי שאנחנו – חיות מורכבות, שהשתקה של תקשור צרכים לא באמת פותרת להם את הבעיה. היא רק מעמיקה אותה.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על חטיפים:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת