תם טקס יום העצמאות, תחלנה חגיגות יום הזכרון

לפני הכל, אזהרה לקורא: השבוע קיבלנו נושא לא פשוט לכתיבה – יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ומחשבות על השירות הצבאי העתידי של הילד שלי. כהרגלי בקודש, אני מתכוון לבטא את שעל ליבי גם בנושא הזה, ללא התחנחנות ובישירות כואבת. עם זאת, מאחר שהשילוב של דעותיי הלא-כל-כך פופולריות יחד עם הנושא הרגשי הזה עלול לייצר כאב ועצב אצל חלק מהאנשים, אני מציע בחום לקורא שיש לו בן-משפחה, חבר או מכר בקרב חללי צה"ל, שיימנע מהמשך הקריאה של הרשומה הזו. מה שכתוב בהמשך בפירוש לא מכוון אליכם, משפחות וחברים שכולים, ויגרום רק להרגשת כאב.

_______________________________________________________________________

אני יכול להחליט עד מחר מה אני רוצה שיהיה עם הילד שלי, אבל ברור לי לגמרי שהוא יעשה מה שהוא רוצה וירדוף אחרי האושר שלו בדרכיו ובכוחות עצמו; תפקידי לעודד אותו ולתת לו כלים לעשות כן. כשהוא יהיה בגיל בר דעת, ברור לי, שלכוון אותו לעשות את מה שאני חושב לנכון זה לקצץ לו את הכנפיים, ולא אעשה כך. אנחנו נשתדל לספר לאורי איך לחשוב ולא לומר לו מה לחשוב. עם זאת, בשלב הזה, כשהוא שוכב על הגב שלו ומרייר, והתגלית המפתיעה היומית היא הטעם של אגודל יד שמאל שלו, אני כן מספר את מה שאני מפנטז שהוא יעשה כשיגדל. אני לא יכול להתאפק מלצייר סיפור חיים פוטנציאלי, למרות שאני יודע שהוא בר-קיימא כמו ציור על חוף הים. במובן הזה, ערכו של הסיפור הזה קיים רק עכשיו, רק עד שהגלים של החלטותיו-שלו לגבי חייו יבואו וישטפו את הפנטזיות הטפשיות של אביו.

אצלי בראש הכל נמצא בקוביות, מסודר יפה-יפה. זה חלק מחרדת השליטה שלי. בקופסא עליה כתוב "שלבים בחיים של אדם בישראל" יש קלסר עם ראשי הפרקים לידה/ילדות/גן/בי"ס יסודי/בי"ס תיכון/שירות צבאי/אוניברסיטה/קריירה/פנסיה/מוות. כל אחד מהפרקים האלה יכול להיות קצת שונה לכאן או לכאן, וסדר הפרקים לא חייב להיות לפי מה שמופיע לי בראש; מותר לשחק אתו קצת. אבל המהות של כל אחד מהפרקים הללו חייבת לקרות בצורה זו אחרת. ספציפית, בכותרת המשנה של "שירות צבאי" אפשר למצוא את הכיתוב "שירות לאומי משמעותי מסוג כלשהו במסגרת מחייבת לתקופה ארוכה". פשוט יותר קל לכתוב "שירות צבאי" בלשונית הזו.

אורי שלי במדי צה"ל

על-פי הקופסאות שלי, הילד שלי, כמו אביו, יהיה גאה להיות חלק מארגון ההגנה הלאומי שנקרא "שירות צבאי". זה ברור לי לגמרי. העניין הוא שהאמירה הזו שונה במהותה כשבני הדור של ההורים שלי אמרו את זה, כשבני הדור של ההורים שלהם אמרו את זה, וכשבני דורי אומרים את זה. ישנה בדיחה תפלה על יהודי שניגש לרב ושואל אותו, האם להאזין להופעה חיה של דנה אינטרנשיונל זה חטא, והרב אומר שכן, כי "קול באשה – ערווה". ואז היהודי עונה לו "אבל הערווה שלה השתנתה". בהרבה היבטים אנחנו דור מפוכח שיודע להסתכל למציאות המורכבת בעיניים פקוחות, אם כי כואבות, ולומר "לא מגיע לי כלום" (אגב, לא בכל נושא זה ככה). בוודאי, שבניגוד למה שהיה בשנות השישים והשבעים, אנחנו לא מצפים שיום אחד תגיע איזו ציפור עם עלה של זית בפיה. צה"ל הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי והוא צורך אמיתי. ככזה, הוא יהיה קיים כל עוד מדינת ישראל קיימת במתכונתה הנוכחית. העניין הוא שהצבא הזה הוא כבר לא הצבא של ההורים שלנו; הוא הרבה יותר ציני, מפוכח, מפולג, ואידיאליסטי במובן הפוסט-מודרני של המילה. לצבא הזה אורי שלי עתיד ללכת.

ואני מרגיש עם זה מצוין. מעניין מה אמא שלו חושבת על זה; אני לא מעז לשאול אותה, כי אני לא רוצה לגרום לה לצער. המסגרת הצבאית היא מסגרת קשה שיכולה לשבור אדם ולרצץ אותו, והיא יכולה לספק לו אתגרים ולהקנות לו כלים נפלאים לחיים; זה תלוי בעיקר באופיו ובגישה של אותו האדם. אם מסגרת השירות ראויה, מאתגרת וערכית, זו מסגרת שמגדלת לך שיער על החזה, מבהירה לך מהר מאוד שאתה חלק מהאנשים המבוגרים, מלמדת אותך לקחת אחריות וממחישה את הערך של ביחד, של הרעות. אני בטוח שאורי ירוויח מזה ויצא ללא ספק נשכר מהשנים האלה. זה יהפוך אותו למענטש.

אורי ליד המדים של אבא שלו

אורי ליד המדים של אבא שלו

אין לי רצונות לגבי התפקיד אותו אני רוצה שהוא ימלא בצבא, פרט לאחד: אני רוצה שהוא לא יהיה לוחם, הסיכון שהוא לא יחזור משם על שתי רגליו ובדיעה צלולה גדול מדי. זו אמירה בוטה ומקוממת, אבל יש מספיק הורים שדוחפים את ילדיהם ללכת להיות לוחמים. שיבושם להם. אני כן אדחף אותו לבצע שירות משמעותי, ולא לשרוף שנים מחייו בתפקיד שמכונה או הדיוט יכולים לבצע. אנסה לסייע לו לבחור בתפקיד שיעזור לו לבטא ולזקק את היכולות והיתרונות שלו, ואולי, על הדרך, להתמודד עם הקשיים שלו. אני אסייע לו להבין שהוא צריך להרוויח מהשירות, וזה לא אומר שזה בא על חשבון המערכת, אולי להפך. אם אורי יצא עם אהבת-ספר כמוני, אדחף לכיוון העתודה או פרויקט "תלפיות". צבע המדים לא חשוב לי, כמו הדרגה בה יסיים את שירותו, איפה פיסית הוא משרת, המיקום שלו בהיררכיה הצבאית או עד כמה מה שהוא עושה "נחשב". הוא צריך להשכיל להשתמש בשירות הצבאי ככלי לשיפור ה-"אני" שלו, ולשם אסייע לו להגיע.

מודל הצבא בשנים 2014 והלאה

השירות הצבאי שלי היה ארוך, מאתגר ובדיעבד, מהנה. אני "הלכתי לצבא" בחשש מהבאות, אבל בידיעה שאני מממש זכות גדולה שניתנה לי – להיות חלק פעיל ומשמעותי ממערך ההגנה על הבית שלי, ולקנות לעצמי את הלגיטימציה להיות ישראלי בפועל ולא בכוח. זה לא המצב לגבי כולם, וכנראה שזה לא המצב לגבי הרוב. השירות הלאומי הזה, בין אם במדי-זית, מדים לבנים, תכולים, מדי רופא, אח, מורה או כל תפקיד אזרחי אחר שמבוצע במסגרת המחייבת ולתקופה ארוכה, הוא דבר שנתפס אצל רבים כמיותר, במקרה הטוב, והתגלמות הרוע במקרה הרע. הסיפא של המשפט אמור, כמובן, לגבי משתמטים, חרדים, פציפיסטים, מיעוטים וידוענים. לא, לא כולם, רק רובם המוחלט. בלי להכנס למה בסדר ומה לא בסדר, יש לזה פועל יוצא אחד ברור. המסר של בן גוריון, לפיו "עם בונה צבא בונה עם" לא נכון היום בכל-כך הרבה רמות. היום מדובר על כמה עמים, עם ערכים שונים בבסיסם, שמתייחסים אל השירות רק בהיבט הסטטוטורי שלו, כמו אל הגבלת המהירות בכביש בין עירוני – אני צריך להגיע לאנשהו, והדבר הזה מפריע לי ותקוע בדרך; אני יכול להתעלם ממנו, ואם יתפסו אותי, המחיר שאשלם לא כזה נורא. זה מה שהרוב עושים בין כה וכה, וזה נהיה חלק מהשיק; שהפראיירים יתנהגו לפי הדרישות. המצב הקיים הוא ששירות צבאי לא נתפס כשליחות, כמשהו שהוא נכון לעשות, והחוק הזה (או יותר נכון, התקנה לשעת החירום הזו המתמשך הזו) הוא עניין טכני בלבד בחיים, כמו הבחינה הפסיכומטרית. נעבור גם את זה, אלא אם כן אפשר לעקוף את זה.

מצד שני, גם הצבא עצמו הוא לא הצבא שהיה פעם. הוא לא מרכז את עיקר מאמציו בהגנה בטחונית על המדינה, אלא נהיה עם הזמן גוף מסואב של עובדים סוציאליים, בזבוז משכורות ותפקידים שאינם כלל צבאיים. הצבא נאלץ לקלוט חיילים מעבר לצרכו ועל-כרחו ועבר לפני כמה עשרות שנים מטמורפוזה מגוף שמגייס את בני הנוער הנדרשים לו לטובתו ולפי צרכיו, לסל איסוף כל בני הנוער של המדינה. עכשיו צריך לפתור את הבעיות שלא היו קיימות קודם – דמי מחייה לחיילים שאינם נדרשים, מסגרות חינוך, תמיכה רפואית, רגשית וכלכלית לפושעים צעירים ועוד, וכל זה בשם השארית של מה שהיה פעם "עם בונה צבע בונה עם". השרשרת הזו התנפצה לרסיסים בחוליה הראשונה שלה, אבל צה"ל ממשיך לעסוק בה, בהרואיות מטופשת וחסרת-טעם.

לצבא היום, שאני מאמין שאכן שומר על חלק משמעותי, חסר מניע קולקטיבי; אין את הבעיה המאחדת שהיתה לדור ההורים שלי ולדור שלפניהם: הצורך הקיומי הברור והמוסכם. כמו העליה, שהיתה אז אידיאולוגית למטרה מאוחדת ומאחדת בעצמה, והיום נעשית משלל סיבות (חלקן פוליטיות, חלקן כלכליות, חלקן אידיאולוגיות) – כך השירות הצבאי, בפועל, מונע מהרבה סיבות – בריחה מסביבה שלילית, בגלל דרישת החוק, כדי לקבל מסגרת לשלוש שנים, כדי להשיג מקצוע, וגם מסיבות אידיאולוגיות. המודל של הצבא צריך להשתנות, ומהר, אחרת הוא יאבד את הלגיטימציה שלו לגמרי. כבר עכשיו אזרחים תוקפים את כוחות הבטחון בגלל שהוא לא ראוי ומייצג בעיניהם. הצבא מאבד בגלל ההתנהלות שלו את היכולת שלו להיות הזרוע המבצעת של שר הבטחון של ממשלת ישראל (ולא משנה מי השר ומה מבנה הממשלה). הצבא צריך לעבור שינוי לכיוון של הפרטת תפקידים ומשימות לא-מבצעיות, הפיכת חובת השירות הצבאי לחובת שירות אזרחי, שיכלול גם שירות צבאי (כך שהצבא יוכל לומר "אותך אני לא רוצה, תודה") ושינוי מודל השכר של חיילי החובה, אולי במקביל לקיצור תקופת השירות שלהם.

על יום הזיכרון לחיילי מערכות ישראל

אני חוזר על ההצעה שהבאתי בתחילת הרשומה הזו, ומציע למי שיש בעברו בן-משפחה, חבר או מכר שנפל חלל, להפסיק לקרוא הלאה. רגשותיכם חשובים יותר.

בתיכון ובצבא מלמדים אותנו "לתת הכל", אפילו אם זה אומר להגיש את גופנו וחיינו על מזבח השגת המטרה. I will get there or I will die trying. אני מאמין שהקרבה עצמית אינה ערך ראוי, אלא השגת המטרה לאור המחיר היא הערך הראוי. לצערי, ובוודאי לשמחת אלה שלמעלה, יש מספיק אנשים צעירים שמונעים מסיסמאות ריקות וסיפורי "גבורה" (המרכאות בכוונה) שירוצו אחוזי אמוק לחטוף את הכידון של השורה הראשונה של חיילי האויב בבטן. תמיד יהיו כאלה. הבעיה היא שאנחנו דוחפים אותם לשם, ונוטעים ערך עליון פיקטיבי ופסול בתרומתו של החייל הרגלי או הרכוב של הצבא הקלאסי, עד כדי כך שאנו מורידים בפועל את ערך תרומתם של האחרים, אלה שלא לוחמים, ועדיין נותנים המון, פשוט לא נלחמים חצ'קון-אל-חצ'קון מול החייל של האויב. זה מעוות, וכפי שאני כותב להלן, זה יוצר לנו כחברה, בסופו של דבר, סולם ערכים חולני של קידוש המוות.

את מה שאכתוב להלן אני מסייג: אדבר כאן על חיילים שמתו במהלך מילוי תפקידם "סתם" מוות, ולא כזה שמותם היה מעורב במעשה גבורה מכוון, כמו אותו קצין שעשה מעשה נאצל וקפץ על רימון, לדוגמא, להציל את חבריו. אני מדבר על השאר. על ה-95%, שמתו במהלך הלחימה וכחלק ממנה, ללא שמוות זה היה מונע בצורה יזומה במעשה גבורה.

שמה של הרשומה הזו הוא פרפראזה על ההכרזה של מנחה טקס יום העצמאות בהר-הרצל (בית קברות, למי שלא שם לב) במעבר בין טקס יום הזיכרון לטקס יום העצמאות. אני מתייחס לעיסוק ביום הזיכרון כ-"חגיגה" כי אנחנו חיים על הדם והמוות; כל האתוס הציוני הוא אתוס של עיסוק בחיילים מתים. אנחנו בונים את הסיפור הלאומי שלנו, גם הדתי, אבל במיוחד הלאומי, על ערמות של מתים. הבית הזה, ישראל, מקבל בכל יום זכרון כזה עוד חיזוק לריח המוות ששורר בו. הריח עולה מן הקירות והרצפה, אותם אנחנו מתעקשים בכל יום זכרון לשטוף בדם ובקידוש המוות.

אני חושב שאני מבין מהיכן זה בא ולמה זה ככה, אבל זה לא באמת כורח המציאות. אנחנו לא צריכים להמשיך לשלב בתוך היסודות של ביתנו הלאומי גופות של חיילים, אלא חיילים באשר הם. לא ראוי שתהיה אחיזה למוות הזה בסיבת הקיום שלנו, אלא ללחימה ולגבורה. אלה שני דברים שונים. בדמייך חיי – לא. במותם ציוו לנו את החיים – לא ולא. במותם הם סיימו לעצמם את החיים, ולמוות הזה אין ערך גדול יותר מהתרומה של החייל החי, זה שלצידו של החייל המת.

ישנה אמירה שחוזרת לפיה החייל שנהרג במהלך שירותו הצבאי הקריב את הקורבן הגדול ביותר, וזה פשוט לא נכון. קורבן הוא משהו שאדם בוחר בצורה פעילה ומראש לוותר עליו, ולא בדיעבד. הקורבן שהקריב אותו חייל מת אינו שונה מהקורבן שהקריב חברו שחזר משדה הקרב. שניהם היו מוכנים להקריב את הקרבן הגדול ביותר, ושניהם יצאו לאור הקורבן הזה למשימה. הנה הנקודה: החייל שמת במהלך המבצע פשוט נהרג. למרות שזה מאוד קשה לקרוא את זה, אומר זאת שוב: גדולה עשייתו של חייל שביצע את המשימה שלו וחזר בריא ושלם לבסיסו מעשייתו של חייל שביצע את אותה המשימה ונפגע במהלכה; בוודאי גדולה מעשייתו של חייל שלא השלים את משימתו. בשיר "בלדה לחובש" יהורם גאון מספר על החובש שמציל את חייו של לוחם ונפגע ומת בעצמו; בוודאי שהעמית של גיבור השיר, חובש אחר, שהציל אף הוא חיילים אחרים תחת אש והצליח לחזור בריא ושלם לביתו, מילא את משימתו בצורה טובה יותר. בוודאי שתרומתו לא נופלת מתרומתו של החובש שנהרג, ובוודאי ששניהם הבינו את המשמעות והמחיר הפוטנציאלי של להיות חובש קרבי. אחד מהם פשוט חטף כדור. אצלנו הוא נהיה גיבור. אני לא מבין מה בין זה לבין גבורה ולמה גבורתו גבוהה מזה שלא נהרג בקרב. בלקסיקון שלי הוא פשוט נכשל, או טעה.

קורבנו של חייל מת אינה בהכרח גדולה מזו של חייל חי

קורבנו של חייל מת אינה בהכרח גדול מזה של חייל חי

הילולי החיילים המתים כחיילים שמיצו את לשד השליחות הצבאית שלהם, מייצרת בסאבטקסט אמירה שהם חיילים טובים יותר מאלה שלא הצליחו להרוג את עצמם בקרב. המסר שעולה מזה הוא שלאור כך, שהשיא של השירות הצבאי הוא לסיים מטר וחצי מתחת לגובה העשבייה בהר הזיתים, הר הרצל או בית החלקה הצבאית הקרובה למקום מגוריכם, תפקידו של החייל הוא בעצם למות למען ארצו. זה לא נכון, וברור שתפקידו של חייל, בהגדרה מצומצמת, היא למלא אחר המשימות שהוטלו עליו על הצד הטוב ביותר; "מוות בשדה הקרב" לא כלול בהגדרת התפקיד. זה שמישהו מת במהלך ביצוע שירותו לא הופך אותו לחייל טוב יותר, מקצועי יותר, נאמן יותר, או כזה שתרומתו ("קורבנו") גדולים יותר.

אני מסרב לקבל את חוט המחשבה הלוגי הזה. עוד מגיל צעיר, מלמדים אותנו להרכין ראש ולעמוד בעצב ביום הזכרון הזה, ולהרגיש רע על זה שאנחנו כאן, חיים, מייצרים ושמחים, בזמן שיש בהר הזיתים אינספור גושי אבן שמייצגים חיילים מתים. מלמדים אותנו שאנחנו פה בזכותם ובגללם, כאילו שהמדרכות ברחוב סותתו מעצמותיהם של חיילינו המתים. אז אני גורס שאנחנו פה לא יותר בזכותם משאנחנו בזכות המהנדסים, המורים, הבנאים, וכל מי שייצר משהו שיש לו תוצר עם ערך אבסולוטי אחר. החיילים אחראים על ההיבט הבטחוני של חיינו. אלא שמתו בלחימה לא יותר טובים מאלה שלא מתו, בדיוק כמו המהנדס שנפל מראש הפיגום באתר הבניה הוא לא מקצועי יותר מאלה שלא נהרגו.

שירתתי בצבא ואני משרת במילואים בגאווה גדולה. התרומה שלי ושל כמותי לבטחון המדינה ולקיום המפעל הציוני מחר בבוקר, לא נמדד באיזה חיל שירתתי, או כמה אנשים הרגתי. אני לא יודע אם אפשר להשוות או למדוד בצורה אובייקטיבית כלשהי את זה. דבר אחד אני יודע – התרומה של אותו אחד שנהרג במילוי תפקידו לא אוטומטית גדולה מזו שלי. אולי היא עדיפה, אולי היא כגודלה, ואולי אף פחות. ההבדל בין שנינו הוא שאני עדיין כאן, ואני מסרב לקבל את האמירה שאני עדיין כאן בזכותו. אני עדיין כאן בזכותי ובזכות שאר התורמים, חיים ומתים כאחד.

בארצות הברית, בטקס הלווייה של חיילים שנהרגו במסגרת תפקידם, שאר-הבשר של החלל מקבל דגל מקופל תוך אמירת "on behalf of a grateful nation". כמו אצלנו, המדינה מודה לך על הקורבן שלך, הורה, אח או בן יקר, אבל זה לא משהו שאתה נתת. זה משהו שנלקח ממך. זה לא קורבן שהקרבת, אלא אדם שנתלש מחייו ומחייך ללא שביקשתם את זה. ופה נמצא שורש הבעיה: אנחנו עושים סלט בין האמפתיה והחיבוק שאנחנו רוצים לתת למשפחה השכולה, לבין טיפוח פאתוס הערצת המוות במהלך השירות הצבאי.

ביום הזיכרון לא מדובר באבל לאומי, אלא אבל וזכרון של משפחות שכולות. ברור לי שהסולידריות עם המשפחות חשובה; אין לי סדר-יום שמכתיב לעמוד מול משפחה אבלה וכואבת ולומר לה בפנים, שהמוות של הילד, ההורה או האח שלהם היה סתמי ומיותר, אבל אני יודע שהוא כזה. המוות הזה לא השיג שום דבר נוסף וחריג, שלא היה יכול להיות מושג בלי שאותו אדם ימות. זה בלבול בין האהבה והתמיכה למשפחות החללים לבין האדרת אותו המוות, כדרגה גבוהה יותר של תרומה.

הצפירה הזו והטקסים, בהם קוראים סיפורי קרבות בהם מתו חיילים, הם משהו שמריח מצורך לשליטה בהמונים דרך טרגדיה לאומית מכוננת, ובהמשך טיפוח אתוס שפשוט לא נכון. רוח צה"ל וערכיו נכתבו לדור אחר, בעבר הרחוק, ופרט ליחידי סגולה, ביחידות מסויימות בצבא, זה פשוט לא עובד על החבר'ה שלנו יותר. זה לא משיג את המטרה של ההזדהות עם המפעל הציוני, עם המסר של "לתת מעצמך". להפך – אנחנו נשארים עם כותרות ריקות ומעשים ריקים שנמשכים בשם הילול המוות בהמשך השירות הצבאי.

עוד סמל לאומי שבנוי ממתים

עוד סמל לאומי שבנוי ממתים

זה כאילו שיש חשש שאם לא נפאר את המוות במסגרת השירות הצבאי, החיילים יהיו פחות נאותים להלחם בחרוף נפש. כנראה שיש בזה משהו, אבל זה מעלה הרבה שאלות קשות אחרות, כמו האם באמת יש מקום במאה ה-21 לצורך בחירוף נפש במלחמות, האם מלחמות חי"ר ושריון הן באמת חלק כל כך משמעותי ממודל המלחמה העתידי, ואיפה באה לידי ביטוי ההכרה בכך, שכפי שפון-קלאוזביץ השכיל להגדיר, "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" ואולי ראוי במצבים מסויימים לעדן את המדיניות במקום להמשיך במלחמה.

יום הזיכרון לחיילי מלחמות ישראל ונפגעי פעולות האיבה צריך להפוך ליום ההסברה הלאומי על גבורה אמיתית ולא על אבדן. על הקרבה אמיתית, ולא על סתם כישלון. על משמעות החיים לאור הקושי ולא על הקדשת המוות. צריך להתחיל להשקות את הילדים שלנו במים שנובעים מערכים והתנהגויות אותם אנחנו רוצים להנחיל להם, ולהפסיק להשקות אותם בדם מתינו. יש גבול לכמות הגופות אפשר לערום על הכתפיים של בן-האדם. במקביל, וללא פאתוס, לפידים בוערים בבתי הספר וטורים ארוכים של ילדים עם מדבקת פרח "דם המכבים" בהפסקת הצהריים, להעלות על נס את הכאב והחוסר של המשפחות שאיבדו כן-משפחה; את זה עושים על ידי טקסים שמספרים על החיים של אותו חייל שמת, ולא על הדרך בה הוא מת. מקדשים את החיים, ולא את המוות.

נשמור על זכרם של חיילנו המתים בליבותינו, ונחבק את המשפחות של אותם החיילים, שכאבן בלתי נתפס, עד שאתה שם. נחגוג את החיים בכל יום ובכל שעה.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על הילד שלהם בצבא ויום הזכרון שלהם:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת