כנגד ארבעה בנים דברה התורה
יש נוהג בעם שלנו (יש שיאמרו בעמים שלנו) לחפש בחגים הדתיים, אלה שמקורותיהם במסורת היהודית, כל מיני פרשנויות חילוניות-אוניברסאליות. בפסח, במיוחד רווח השימוש במושג "חופש" במובן הרחב ביותר שאפשר למצוא, וניתן לקרוא מאמרים בניחוח-פסח על חופשות בחו"ל, תנאי העסקה, צרכנות נבונה וכל הקשר אחר שיכניס כבוד ויקר לכותב המאמר. אז אני לא שונה, בהיבט זה, אבל אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת, ולא לסחוט את המושג "חופש" לטיפות המים האחרונות שלא נותרו בו. אני רוצה לדבר על אחריות ובגרות.
כבר כעשור אני מעביר סדר פסח אימוני, הכולל את התוכן המקורי של ההגדה, ללא שינוי, הוספה או השמטה (אולי פרט ל-"שפוך חמתך" הזנופובי). עשיתי את זה במשפחה של הורי, במשפחה של אשתי שתחיה, במתנ"סים ופעמיים ב-"סדר חברים". מאחר שאין פה שום שינוי בתוכן, לפעמים אני מעביר את זה בליל הסדר עצמו, וכשמדובר באנשים עם, איך נאמר בעדינות, קושי לצאת מהנורמה המקובלת – אני מעביר את זה לפני או החג הראשון.
הקטע שאני רוצה לשתף איתכם הוא על ארבעת הבנים, ושוב – בהקשר אחריות ובגרות. התורה מצווה להרבות בסיפור יציאת מצריים, ועושה זאת בכמה הזדמנויות, בטקסטים שונים. כל אחד מהבנים בסיפור בוחר לעצמו להקשיב בצורה סלקטיבית למשפט אליו הוא הכי מתחבר, או המשפט שהכי מתיישב בצורה נוחה עם השקפת העולם שלו, וככה אנחנו מתוודעים לארבעה סוגים של אנשים בהקשר התורני:
- "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים" (דברים ו,כ)
- "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב,כו)
- "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" (שמות יג,יד)
- "והגדת לבנך" (שמות יג,ח)
בהקשר האימוני, זה שמדבר על לקיחת אחריות והתבגרות, אנחנו מדברים על ארבעה סוגי טיפוסים שונים שחווים את החיים בצורה שונה. למרות שהמציאות דומה בפועל, כי כולנו חווים את אותם הארועים פחות או יותר (ואני לא נכנס פה לסובייקטיביות של המציאות, והאם בכלל קיימת מציאות מחוץ לתפיסה שלנו), אופן החוויה של המציאות שונה. וכמו בבחירה הסלקטיבית של ההוראה האלוהית לספר ביציאת מצריים, כך שיתאים ל-"אני מאמין" של כל אחת מהקבוצות, כך כל אחד מארבעת הטיפוסים מפרש את המציאות דרך הפריזמה האישית שלו.
חכם
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
חכם הוא אדם חיובי ונבון, שרואה את עצמו חלק מהכלל, ומנסה לפעול במסגרת הקבוצה, בלי שיעשה לעצמו דה-לגיטימציה (בניגוד לרשע, להלן). החכם שואל שאלה מלאה, שאינה קנטרנית או צינית, מתוך מטרה להבין יותר. לחכם נותנים תשובה עניינית ומלאה, ומספקים לו את הכלים במלוא עומקם. החכם הוא אדם בוגר, מטיל ספק ושואל שאלות, לא מקבל כמובן מאליו את הסובב אותו ונוטש את הביטויים הקונפורמיסטים כגון "מה שיוצא אני מרוצה", לטובת "מה שאני רוצה אני מייצר". עם אדם כזה מדברים בצורה מכובדת, בגובה העיניים ובענייניות, כי יש עם מי לדבר. החכם עוסק בשאלות, לא בתשובות, כי הוא יודע שהמהות היא בשאילת השאלות, ולא בהחזקת התשובות.
רשע
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹאהָיָה נִגְאָל.
הרשע בהקשר שלנו הוא אדם אינפנטיל, שלילי, ציני ומריר, שמוציא את עצמו מהכלל בניסיון לסמן "אני טוב יותר מכם". הרשע לא שואל באמת. הוא שואל שאלה רטורית, עוקצנית ומתחכמת, אבל בעצם הוא אומר אמירה נחרצת – "אתם מדברים שטויות". הרשע אומר שלא מדובר בו, כי הוא יודע הכל, ולא נדרש להסברים או לשאילת שאלות. הרשע יודע שהוא לא עבד (בשום היבט של החיים), והכל בסדר. לסוג הזה של האנשים, שבועטים בכל דבר שזז, אין את הרצון פנימי להשתחרר, שמתחיל בדרך כלל בהבנה שישנה בעיה. לאדם כזה, אפילו אם היו מנסים לסייע, לא היינו מצליחים. האמירה היא שאין פה דחייה של האינפנטיל ומשיל האחריות את החיובי, אלא שבגלל מעשיו ותפיסת עולמו, כל הטוב דוחה אותו.
הרשע, או בהקשר שלנו, זה שבמופגן לא רוצה לעסוק בשיפור חייו, הוא אדם שיודע הכל (בניגוד לחכם ששואל שאלות). הרשע הוא אדם אינפנטיל שצועק, כועס ומאשים, ובכך מוציא את עצמו מחברת הבוגרים וממקם את עצמו בעולם הילדים. עם אדם כזה אי אפשר לשוחח בצורה בוגרת, ועונים לו כמו שעונים לילד מתבכיין – "לך לחדר שלך".
תם
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
התם הוא אדם שחי את החיים ללא כיוון מוגדר, ולא יודע לאן הוא הולך. הטיפוס התם חי את חייו מיום ליום, או, במקרה הטוב, חי את חייו מאירוע לאירוע – סוף בית הספר, סוף הקורס, סוף השבוע, סוף השנה. האדם התם לא עוסק במטרה הגדולה של חייו, ופשוט קיים באפרוריות שגרתית ומתמשכת. לאדם כזה אומרים שהחיים הם לא דבר שקורה מאליו, ושראוי שהאדם יקבע את מהלכיו ואת בחירותיו. זה שאנחנו פה, חופשיים, זה בגלל שעשינו צעד מכוון וחזק לצאת מהמצב בו היינו. הדברים לא קורים מאליהם.
האדם התם הוא אדם שכל הזמן "דברים קורים לו", ולכן הוא אדם שנבהל מהחיים ומפחד מהאחריות שנלווית להם: משפחה, זוגיות, ביטוח לאומי, מסים, ניהול כלכלי, אחריות על אנשים אחרים, דאגה לבריאות, חינוך ובנית עתיד טוב יותר. הוא יושב המום ולא מצליח להתקדם. אדם כזה תולה את חייו במישהו אחר, שנתפס בעיניו כמבוגר אחראי. לאדם כזה התשובה הנכונה היא לספר לו שיציאת מצריים (כמטאפורה להתקדמות בחיים) היא משהו שנעשה בחזק יד, בצורה פעילה ויזומה, ולא משהו שפשוט קרה מאליו, וראוי שיפקח את עיניו ויתחיל לנווט את אוניית חייו.
שאינו יודע לשאול
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
בשפת רחוב פשוטה, מדובר בטמבל. זה לא שהוא לא רוצה לשאול (כמו הטיפוס התם), הוא באמת לא יודע לשאול. איש חסר-אינטליגנציה. יש אנשים כאלה, ולמרות הנטייה האנושית והחברתית שלנו לדחות את האמירה הזו על הסף, יש אנשים שהם פשוט פחות חכמים. כל השיח שהיה עד עכשיו לגבי חיוביות, שליליות וחיים "בניוטרל" מבחירה לא רלוונטיים מבחינתם, כי הם קיימים בספירה אחרת, גשמית יותר, קמאית יותר. מדובר בסוג של אדם שבכלל לא מודע לזה שהחיים דורשים ממנו בגרות, עצמאות ואחריות (בניגוד לארכיטיפ הקודם), ולכן מישהו בוגר צריך לעשות את הדברים בשבילו.
האנשים שחיים בקטגוריה הזו לא מתמודדים עם הדילמות של החיים, ומצד שני גם לא רואים גם את היופי שלהם. הם פחדנים, עצלנים ומעוררי-רחמים. אנשים כאלה צריך לנער וליזום איתם שיחה.
אז למה התשובה לזה שאינו יודע לשאול זהה לתשובה שמקבל הרשע? זה לא שהוא בוחר להתעלם מהדילמות כמן הטיפוס התם, הוא פשוט פוטנציאל אנושי מבוזבז. עושה מה שנדרש וזהו. לא יכול לשאול שאלות ולא מגיע טיפה יותר עמוק מהרמה השטחית. הוא מונע מעצמו את הטוב ובכך הוא פוגע בעצמו. בכך שהוא לא יכול לקדם את עצמו, הוא נטל על הסובבים אותו ועל החברה, וזה דבר לא טוב. המבוגר האחראי, זה שחי בספירה טיפה יותר גבוהה מזה שאינו יודע לשאול, צריך לגייס אותו לפעול במקומו, בשבילו, כאילו אומר "אני יודע שהשיח הזה מעבר ליכולות שלך; אני השתחררתי מהמסגרת המגבילה שלי, ועכשיו המטרה שלי בחיים היא ללעוס עבורך את האוכל ולהוביל אותך למקום טוב יותר".
————————————
המסר העיקרי מכל הסיפור הזה הוא שאילת שאלות, ולא צלילה לקונפורמיזם. מתאימות לכאן במיוחד מילותיו של מילן קונדרהף, סופר צ'כי שכתב נגד המישטר הקומוניסטי:
הסיפור אינו מצהיר דבר. הסיפור רק מחפש ומציב שאלות. אני ממציא סיפורים, מעמת אותם אחד מול השני, ובצורה הזאת אני שואל שאלות. הטיפשות של אנשים נובעת מכך שיש להם תשובה להכל. החוכמה של הסיפור נובעת מכך שיש לו שאלה להכל… הסופר מלמד את הקורא להשיג את העולם כשאלה. יש חכמה וסובלנות בגישה הזאת. בעולם הבנוי על ודאויות מוחלטות, הסיפור מת. העולם הטוטליטארי הוא עולם המבוסס על תשובות במקום על שאלות. בעולם זה לסיפור אין מקום. מכל מקום, נראה לי שהיום בכל העולם אנשים מעדיפים לשפוט יותר מאשר להבין, מעדיפים לענות יותר מאשר לשאול, כך שהקול של הסיפור בקושי זוכה להישמע מעל לטיפשות הרעשנית של ודאויות אנושיות.
כל אחד מאיתנו נושא תמהיל של ארבעת הטיפוסים הללו, וכל מאד מאיתנו יכול וראוי שישאף לכיוון של החכם, המודע, השואל, האחראי. האם אתה, קורא יקר, מצליח לזהות את חלקם של כל אחד מארבעת הבנים באופי שלך?
————————————
מכירים קבוצה או קהילה שרוצה לחוות את כל ההגדה בהקשר הזה? אשמח אם תצרו קשר.
חג שמח ומלא בקושיות ושאלות.
– אבא של אורי
