אני מתנצל, אבל…

אני רוצה לדבר אתכם על דרך מצויינת לשפר את החיים שלנו.

מי שמכיר את הגישה שלי לחיים והגישה לפיה אני מלווה את המתאמנים שלי, יודע שאני משתמש בכלים פרגמטיים ומעשיים ולא בכותרות ומילים ריקות. אצלי לא תראו תמונה של זריחה עם כיתוב-מעורר-השראה-בגרוש לידה ולא תשמעו אמירות רדודות כמו "זה הכל עניין של גישה", "תחשוב טוב אז יהיה טוב" וכו'. אצלי עושים עבודה. המתאמנים שלי באים להזיע ולשחות בקושי, מתוך מטרה לצאת חזקים ומזוככים יותר. מדוייקים יותר. אחת הדרכים להגיע אל הדיוק הזה היא שיפור התקשורת הבין-אישית בכלל והזוגית בפרט. יש לי סדרת מאמרים בנושא, והפעם אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שלי לגבי המושג "התנצלות".

אנחנו עושים סלט בין האמירות והמעשים שבאים לבטא את הכאב שלנו על מה שעשינו לשני, ולא פעם, מתוך כוונה אמיתית וכנה לפייס את השני, אנחנו בפועל מוכרים לו אמירה "לא אמיתית" שנאמת בלהט הרגע. אנחנו רוצים לומר לשני שאנחנו מבינים שעשינו משהו לא בסדר ושפגענו בו, ברגשותיו, בגופו או ברכושו, אבל אנחנו לא מדייקים ולא מכוונים את עצמנו לתוך המעשה הזה של ההתנצלות. הצד השני, שרואה את הרדידות וחוסר השלמות של המעשה שלנו, נותר מתוסכל: מצד אחד האדם שמולו אמר שהוא מתנצל על מעשיו, ומצד שני, האדם הנפגע נותר עם ההרגשה של הפגיעה, ללא תיקון לרגשותיו. תסכול זה דבר מסוכן, כפי שכולנו יודעים, כי הוא יסוד בתוך מערכת יחסים שמכרסם בבסיס שלה, וכמו חלודה ביסודות של בית, יכול לגרום לרקבון פנימי ולהתמוטטות – לאט לאט ובשקט.

כמאמר מוסגר, אנשים מתבלבלים בין לקיחת אחריות על מעשה רע שעשינו לבין לסמן את עצמנו כאשמים. להביע צער או להתנצל זה לא להודות באשמה, וזה דבר שמרתיע אחרים. כפי שכתבתי בספר שלי, לבקש סליחה, בדיוק כמו לסלוח, משמעו שיותר חשובה לך חברת האדם השני מכבודך. להתנצל זה לומר שאני מבין שהיתה לי יד בדרך בה הצד השני מרגיש, ואני רוצה לקחת על זה אחריות, על ידי כך שאני מתכוון לפעול לשיפור המצב; זה לא אומר שאני מודה בזה שאני אשם בהרגשתו הרעה של הצד השני וראוי שאענש.

מילים יוצרות מציאות, ואני מאמין שאנשים מדברים מתוך האמונות הבלתי-מעורערות שלהם, גם אם הם לא מודעים להן. ישנן שלוש רמות של הבעת הכאב, הבושה והצער שנובעים ממעשינו כלפי השני. הרמות האלה נבדלות בסמנטיקה ייחודית להן, אבל הפערים ביניהן הן משמעותיים ומהותיים, הרבה מעבר לסמנטיקה עצמה:

"אני מצטער" או "צר לי" היא אמירה שאינה עוסקת כלל בחלק שלי בהרגשה הרעה של השני. היא מבטאת את הכאב שלי על כך שלצד השני כואב. מדובר באמירה אמפאתית, שבסך הכל אומרת "אני מבין שאתה פגוע, וזה כואב לי". "אני מצטער" אומרים לאדם השני כשכואב לו משהו שנעשה לו על-ידי צד שלישי, ולא על-ידי שלי, לדוגמא "אני מצטער שגנבו לך את התיק" או "אני מצטער שלא נבחרת". למרות הבלבול שקיים בנושא, אמירה כזו על משהו שאני עשיתי לצד השני היא זחיחות וביטוי של התרחקות מהמעשה; בדיוק ההפך מלקיחת אחריות. בפועל, זה כמו לומר "אני מבין שאתה חווה כאב של סטירה", בלי לומר "הסטירה הזו באה ממני, וזה לא בסדר". להצטער על משהו שאני עשיתי זה לא לעניין, וזה חסר תוחלת, במקרה הטוב. הבעת צער היא מעשה שמכוון החוצה, אל השני, ואינה קשורה אליי. זוהי פעולה מרוחקת מהאני הפנימי שלי.

"אני מתנצל" היא אמירה של לקיחת אחריות, ומשמעה "אם הייתי יכול לחזור על מעשיי, הייתי פועל אחרת, כי אני מבין שמעשיי היו פוגעים". התנצלות היא ביטוי של נסיון בלתי-אפשרי להחזיר את הגלגל אחורה ולהתנהג בצורה שאינה פוגעת. התנצלות לא תבוא לעולם עם הסברים על המניעים שלי לפעולה הפוגענית ("נסיבות מקילות" למי שהנרטיב שלו הוא אודות אשמה ולא אודות אחריות) ולעולם לא תיאמר בדרך אגבית. התנצלות לא תיאמר בסמוך לארוע הפוגע, אלא מאוחר יותר, בצורה שקולה, מתוך הבנה ולא מתוך רגש. צריך לשים כפל תשומת-לב למניע שעומד בשורש ההתנצלות שלנו: ההתנצלות היא על המעשה שעשינו, ולא על התוצאות שלו. אם אני מונע להתנצל בגלל שמעשיי גרמו לתוצאה לא רצויה, אז אני לא באמת מתנצל, אני מתבייש או נבהל. התנצלות מדויקת וכנה היא על עצם המעשה, גם אם תוצאותיו לא הרות-אסון. לא פעם, כשאני מתנצל בפני מישהו, אני מקבל את התשובה "הכל בסדר, לא קרה כלום"; זה לא משנה ולא רלוונטי. התנצלות היא מעשה שאני עושה ומכוון אליי, פנימה, כמו כל מעשה של לקיחת אחריות. זה לא קשור לשני.

"אני מבקש סליחה" היא הרמה הגבוהה ביותר של הבעת הרצון להחזיר את הגלגל לקדמותו. יש שטוענים שבקשת סליחה היא זריקת האחריות על הצד השני, אך אני גורס שבקשת סליחה אמיתית וכנה משמעה שאני לא יכול להתקדם קדימה בתיקון העצמי שלי, עד שהצד בו פגעתי ימצא דרך לתת לי את הכלים לעשות כן. אני לא אדבר כאן על המשמעות הכמעט-קדושה של לסלוח לפוגע; בקשת הסליחה מהצד השני היא מעשה ששואף לאלטרואיזם, שבמהותו מכריז שבכך שעשיתי את המעשה הפוגע איבדתי בעיניי את הלגיטימציה, ואני מבקש מהצד הנפגע את האישור להתקדם קדימה. בקשת סליחה אמיתית היא מאוד נדירה, ודי שנחשוב על הדרישה מילדים לבקש סליחה מהילד לו הם הרביצו כדי להבין את הזילות שמיוחסת למעשה האצילי הזה.

————————————

התנצלות, השנייה בין שני המעשים לעיל והנושא העיקרי של המאמר הזה, כארוע של לקיחת אחריות, דומה לחזרה בתשובה דתית, במובן זה שקיימות שלוש רמות למעשה זה:

  • התנצלות (תשובה) למראית עין, המאופיינת בביטויים חיצוניים בלבד ואיננה אמיתית. זהו מעשה מהפה ולחוץ, בבחינת שקר.
  • התנצלות (תשובה) מיראה, הנובעת מתחושת חרטה של החוטא על מעשיו, לעתים מתוך פחד מעונש על מעשיו.
  • התנצלות (תשובה) מאהבה. זו התנצלות ברמה הגבוהה ביותר, ונובעת מתוך רצון פנימי ולא משתי הסיבות לעיל. "איזו תשובה גמורה? זו שבאה לידו דבר שעבר בו, ואפשר לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה א').

אז מהי בעצם התנצלות אמיתית וכנה, וממה היא בנויה? גם כאן, כמו חזרה בתשובה, היא כוללת ארבעה שלבים, ועד שלא ממלאים את כולם בכנות וביושר, אין זו לא לקיחת אחריות מלאה.

  1. עזיבת החטא. מעשה: האדם צריך מבחינה מעשית להפסיק לאלתר לעשות את המעשים הפוגעניים שהוא עושה.
  2. חרטה. הבנה: האדם צריך להרגיש ולהבין שמה שעשה הוא לא בסדר.
  3. וידוי. ביטוי: האדם צריך לתאר בצורה מילולית לעצמו את הרע שעשה כדי להיות מודע למעשה.
  4. קבלה לעתיד. החלטה: האדם צריך לפעול כדי לא לחזור על המעשה הפוגעני שעשה בעתיד.

על מנת להוריד לקרקע את המילים הגדולות האלה, בואו נדבר על דוגמא קונקרטית: אלימות מילולית במשפחה. בואו נאמר שאדם צועק, משפיל, מקלל ומתייחס בצורה לא מכובדת אל השותף שלו. אותו אדם מחליט להתנצל על ההתנהגות שלו, ובכך רוצה לקחת אחריות על מעשיו. לשם כך עליו לעבור את ארבעת הצעדים על מנת לממש את לקיחת האחריות הזו, אחרת, זה לא זה וזו תהיה אמירה ריקה. בנושא הזה, אין חצי-מעשה, לא מקבלים נקודות על כוונות טובות ואין "חצי הריון". זה הכל או כלום; לכן התנצלות כנה ואמיתית היא כל כך קשה. הנה הכשלים האפשריים שיכולים להיות בתהליך הזה:

הצעד הראשון הוא להפסיק את ההתנהגות השלילית. אם אותו אדם חושב שעליו לשנות את התנהגותו, אך במקביל ממציא לעצמו תירוצים והסברים לגבי או התנהגות, זו לא עזיבה אמיתית. בדוגמא שלנו, אם האדם אומר לעצמו בראש "כן, אבל אני צועק עליה רק בגלל שהיא צועקת עליי", זה לא זה. הדרך להפסיק את ההתנהגות השלילית היא לסמן אותה כמשהו מוחשי עם ערך שלילי – לקחת דף ולרשום לעצמנו את ההתנהגות עליה אנחנו מתנצלים, בצורה מפורטת ובלי "הנחות", ולהניח את הדף הזה במקום זמין, אותו נראה מפעם לפעם כתזכורת. רק אז, נוכל להחליט בינינו לבין עצמנו אם אנחנו מסכימים לקחת את האחריות ולומר בפה מלא, שאין תירוצים, ועשיתי משהו שפגע באחר.

הצעד השני הוא להתחרט. חרטה משמעה הבנה אמיתית וכנה שהמעשה או ההתנהגות עליהם מתנצל האדם הם שגויים. אם האדם מפסיק בפועל לבצע את הדברים עליהם הוא מתנצל, אבל בתוך-תוכו מאמין שלא טעה, אז הוא בסך הכל משלם מס שפתיים ובפועל משקר. הדרך להגיע לחרטה היא לחשוב על הרגשות שיתעוררו אצלי, אם האדם השני יעשה לי את מה שאני עשיתי לו.

הצעד השלישי הוא הבעת ההתנצלות. זהו השלב היחיד שלא מבוצע כלפי פנים, אלא החוצה. זה מה שאנחנו מכירים מהמושג "התנצלות" בחיי היום-יום, אבל מדובר רק בצעד אחד מהמכלול של התהליך, ולאו דווקא החשוב מביניהם. בצעד זה, פונים אל האדם בו פגענו ואומרים במילים פשוטות וישירות שני דברים; מה עשיתי שלא היה בסדר, תוך שימוש בלשון עבר, ומביעים את ההתנצלות שלנו. לא מסבירים, לא מספקים תירוצים ולא שמים את הדברים בהקשר, וכמו-כן לא מתחייבים שזה ייגמר מעתה והלאה. בדוגמא שלנו: "אני צעקתי והשפלתי אותך במקרים רבים, גם כשהיינו בחברתם של אנשים אחרים. אני מתנצל על ההתנהגות הזו". את הבעת ההתנצלות לא עושים בסמוך להתנהגות השלילית, ורצוי שתעשה כשהרגשות רגועים והאווירה חיובית. הבעת התנצלות אגבית, או כתגובה למשהו שהצד השני אמר היא ריקה, וכמוה כשקר.

הצעד רביעי הוא החלטה לא לחזור על התנהגות השלילית בעתיד. זה השלב הקשה ביותר, בו רובנו נכשלים. ההחלטה הזו דורשת מנגנונים פעילים להמנעות מחזרה על ההתנהגות השלילית, ולא פעם אנחנו מוותרים לעצמנו, בכך שאנחנו מתכוונים באותו הרגע להפסיק, וזהו; לא פועלים לשינוי העתיד. הדרך לעשות זאת עוברת דרך הכרזה בקול, מול עצמי, לפיה "אני לא אעשה את זה יותר" ומציאת אפיק ליצירת המנגנונים הפרואקטיביים הללו, בין אם לבד, בין אם בשיחה עם האדם בו פגעתם, ובין עם על ידי הסתייעות במאמן. אם האדם לא מצליח להביא את עצמו לבצע את השלב הזה במלואו, עליו להודות בפני עצמו שעדיין יש לו בעיה, והוא לא באמת מתנצל.

————————————

התנצלות כנה ואמיתית היא תהליך קשה, כואב ומזכך, שפירותיו הם צמיחה אישית שמשפרת אותנו מבפנים ואת הסביבה שלנו. עבור הורים לילדים, התנצלות מלאה על התנהגות או מעשים שליליים הם דוגמא אישית מצוינת וחינוך לערכים של חיי משפחה וקהילה בריאים יותר.

מה אתם אומרים? אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.

– אבא של אורי

מוזמנים להרשם לבלוג, לקבלת עדכונים ישירות לתיבת האימייל שלכם. שם, מצד ימין, למעלה.

מודעות פרסומת