על פטר-רחם, פטרונות וסיפור מההפטרה

3 באפריל 2014

הפעם זה יהיה קצר יותר, משום שהמסר ממוקד ומדויק, ואין שום צורך לפתח תאוריות ולהביא תימוכין. הפעם זה באמת עניין רגשי, למרות שיש לו שורשים רציונאליים; אני טיפוס רציונאלי, אמנם עם מודעות רגשית גבוהה, אבל אין ספק לגבי רוב המניעים שלי – הם תבוניים, ולא אמוציונאליים. אשמח לשמוע בתגובות, למטה, מה אתם חושבים.

אני רוצה שבמשפחה שיש ליעל ולי יהיו הרבה ילדים. הערך הזה, של שולחן אוכל גדול ומלא, הוא דבר שההורים שלי מאז ומעולם דיברו עליו והוא מצא מקום חם בלב שלי. אמנם ההורים שלי הביאו לעולם שני ילדים, אבל עכשיו שיש לי ילדים ואחותי עומדת להינשא, נראה שהם מתקרבים יותר ויותר להגשמה של זה. מהצד השני של המשפחה אני רואה את אותו הדבר, אבל מנקודת מבט שונה: המשפחה שלנו מהצד של יעל היא ענפה ומפותחת; לאמא שלה יש תשעה אחים, ליעל יש שלושה אחים, ויש לה X בני דודים, כאשר X גדול כרצונך. במובנים רבים, הקלישאות המכלילות של אופי המשפחות האשכנזית והמזרחית באות לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה כאן, אבל שתיהן מובילות לאותו מקום – ילדים זה שמחה. מעבר להיבט הביולוגי-אגואיסטי של המשכיות המשפחה והגנים, אני בוחר הפעם להיות רומנטיקן בגרוש ולהסתכל על התמונה הזו מהצד הדביק שלה, ולא רק בהיבט זה שילדים משמעם רצפה דביקה. אני חושב שאתם מבינים.

רוצה הרבה, אבל לא רוצה להגיע למצב הזה

לשמחתי, יעל שלי שותפה מלאה לשאיפות האלה. האישה שאיתי, זו שבכל פעם שהיא צוחקת מדליקה לי פנס קטן בלב הציני שלי ובכל פעם שהיא כועסת עליי אני מרגיש כמו הכישלון הכי גדול בעולם, עסקה בילדים, ילודה, התרבות, גידול, חינוך, גנים, משפחתיות וכיו"ב עוד מהגיל שהיא גילתה שיש לה רחם. זה אחד הדברים שהיא הבהירה בפירוש כשעשינו את שיחת "כיצד אנו רוצים שייראו חיי המשפחה שלנו" לפני הנישואין – ליעל יהיו הרבה ילדים. בשאיפה 31. אני נבהלתי, והסברתי ש-"הרבה ילדים" זה אחד יותר ממה שיש בבית של ההורים שלי, ושלושה זו נבחרת יפה ומכובדת. קיבלתי בחזרה גיחוך, טפיחה על השכם והזמנה לראות איך נראית מסיבת יום-הולדת טיפוסית בבית של אמא של יעל; ארמוז רק שהייתי בכמה אירועים כאלה במהלך השנים, ואין לי מושג עדיין איך קוראים לחצי מעשרות האנשים שנדחפים לבית הזה.

אז אנחנו מסכימים לגבי הנושא הזה, אבל יעלי שלי פונה לכיוון הזה, כמו להרבה דברים אחרים בחיים שלה, מנקודת המבט הרגשנית והרומנטית. זו נקודת מבט לגיטימית, לפחות כמו שלי, ובדיוק כמו הצד הרציונאלי שלי, היא מצוינת כשהמניעים של הצד השני מובאים לשולחן הדיונים, על משקל של עזר-כנגדה. אז הנה המשנה הלא-כל-כך-סדורה שלי בנושא, שמסייגת את הנטייה ללכת להתרבות כמו ארנבות מיוחמות. שני נושאים נמצאים בשער ועוצרים את הפרץ: אומללות וכסף. תיכף אפרט.

אני חושב שאין ספק שבעולם שלנו יש עודף אנשים, ובוודאי שיימצאו מעט מאוד שיטענו נגד כך שבעשרות השנים הקרובות האוכלוסייה בעולם תגדל מעבר ליכולת ההכלה וההזנה שלו – מים ואוכל. חלק גדול מהאנשים האלה הם המוני ילדים, שצמאים להורים. חלק גדול מהאנשים האלה הם תינוקות שנולדים להורים שלא רוצים, יכולים או (חוקית) אסורים בגידולם. אני לא מדבר (הפעם) בהתנשאות על מי ראוי שיעשה ילדים, ולא על מי ראוי שייקחו לו את הילדים, אלא מתאר מצב עובדתי – יש ילדים שאין להם הורים. יש המון כאלה. וילדים צריכים לקבל חום, אהבה, גבולות, חינוך לערכים כמו גם מילוי אחר הצרכים הפיסיים שלהם. השאלה היא לא רק איזה עולם אני אשאיר לילדים שלי, אלא אילו ילדים משלי אשאיר לעולם, וזו לא רק פראפראזה.

העניין השני הוא כסף. זו הדעה הכי לא פופולארית בה אני מחזיק, ולעומתה קיבלתי מאות התייחסויות בהן אני נצבע בגוונים של רובוט חסר-רגשות. הטיעון הוא פשוט: על מנת להביא ילד לעולם נדרש שתהיינה שתי מסגרות אצל ההורים שלו: מסגרת רגשית ומסגרת כלכלית. אם אחת מהשתיים לא מספיק טובה, מגובשת וחזקה להתמודד עם מה שהחיים יזרקו לעברה, בעיניי הקטנות אין זה ראוי שהאנשים האלה יהיו הורים, חד וחלק. כן, זה אומר הרבה דברים קשים לגבי איך שאני רואה את החיים, ואיך שאני מתייחס אל כאלה שאין להם את זה או את זה. כשמורידים את כל הפוצי-מוצי יפה-הנפש, בסוף אי-אפשר להאכיל ילד עם חיוכים, ואי אפשר לתת מענה לצרכים הרגשיים של הילד, אם המערכת הרגשית אצלי לא יציבה מספיק. אז מה זה אומר על אנשים שנמצאים במצב כלכלי ירוד? שלא ראוי שיביאו ילדים לעולם, לפחות לא כרגע. בעיניי זו התעללות בחסרי ישע, אם אתה לא יכול לספק לילד את המינימום הגשמי הנדרש לו, שלא נדבר על חוסר אחריות ממדרגה ראשונה. כנ"ל לגבי אנשים שחיים כל הזמן על סף רתיחה במערכת היחסים שלהם – להביא ילד למצב הזה הוא הפיכה של שני אנשים אומללים לשלושה כאלה. אבל זה פחות רלוונטי לרשומה הזו; אני מדבר בעיקר על החלק הראשון, זה שגרם לך הרגע לחשוב שאני הבן-זונה הכי גדול שאי פעם נולד.

שתי האמירות האלה, זו שלפיה ישנם ילדים שצמאים למשפחה ולהורים, וזו שלפיה נדרש מצב כלכלי בסיסי מסוים על מנת להכניס ילד נוסף למשפחה, הובילו אותי לפני כמה שנים לגבש את הרצון שלי לגבי גודל המשפחה שתהיה לי: אני רוצה הרבה ילדים, ככל שהמצב הכלכלי שלי יאפשר, ואני רוצה שרובם המוחלט יהיו מאומצים. אני אומר רובם, כי אין לי שום סיכוי בעולם להבין את הפרדיגמה של החיבור בין אמהות ולידה אצל נשים; אני יכול רק להיות אמפאתי ולהבין שזה משהו שלעולם לא אוכל להרגיש. ברור לי, שאפילו להעלות את האפשרות של לא להוליד ילדים כלל הוא משהו שגובל בעבירה על החוק, בוודאי כאשר מדובר ביצור אימהי ורחמי כמו יעלי שלי. אורי שלנו הוא התוצר של ההבנה הזו, ומבחינתי הלידה הזו הייתה ויתור (שעשיתי באהבה) על העיקרון הגדול של רצון להקים משפחה שבנויה רק מילדים מאומצים, ויתור שברור לי שהיה חייב להיעשות. במילים הבוטות שלי מול יעל: נפתח את רחמך, ואז נשב לדבר. להפתעתי, היא לא זרקה אותי מכל המדרגות, אבל ברור לי שזה לא הכיוון שהיא הייתה רוצה לפעול בו מיוזמתה, אני מניח שכמו רוב העולם הנורמטיבי.

כאמור, השאיפה שלי (עליה אני נמצא במו"מ עם המנהלת) היא שלאחר לידת אורי, ואולי עוד עולל אחד, לאמץ כמה שרק המצב הכלכלי שלנו יאפשר. אלה יהיו הילדים שלי, בדיוק באותה המידה שאורי הוא הילד שלי, בגלל שאבהות, בעיניי, היא לא תואר שמקבלים כשיש לך ילד בבית, אלא מרוויחים אותו. אם לשחוק עד דק שוב את הביטוי הנדוש הזה, "זה שיש לך ילד בבית לא הופך אותך להורה בדיוק כמו שזה שיש לך פסנתר כנף בסלון לא הופך אותך לפסנתרן". את הילדים שלנו אני אוהב כי הם הילדים שלנו, ואני מקווה, אם שנינו נסכים לגבי המהלך הזה, שגם הגברת של חיי תרגיש דומה לזה. האמת, אני לא יודע, ואני לא יודע אם מישהו יכול לומר שהוא יודע איך הדברים יהיו, מראש. בעיני-רוחי, אם אני שוב טס על כנפי הרומנטיקה, יש לאימוץ ילדים עוד יתרון: הילדים שלנו יהיו לאו דווקא תבנית דמות הוריהם; אני מפנטז על ילדים שחומים, ילדים בהירים, ילד ג'ינג'ים (טוב, לא בנים ג'ינג'ים), ילדים מתולתלים וילדים מנומשים. ככה המשפחה שלנו תהיה מגוונת ותממש בפועל את הערך הכל-כך חשוב של קבלת השונה: כולנו נהיה שונים ושווים בצורה ברורה.

כולנו שונים ושווים

כל זה כמובן הצד שלי של הסיפור, ואנחנו צריכים לשבת לדבר על זה כשאורי יגדל קצת ונהיה פנויים בנפשנו לנהל שיחה על נושא כל כך חשוב וכל כך רגשי כמו זה. אני יודע שיש לא מעט טיעונים לצד השני של הדיון הזה, החל מזה שאני באמת לא מבין את ההבדל ברגש (ואם קיים כזה) שאמא חווה מול ילד שהוא ביולוגית שלה, לבין זה שהיא חווה מול ילד שהוא מאומץ, דרך זה שעלויות האימוץ בארץ ובעולם מטורפות, וכלה בזה שזה תהליך בירוקרטי, קשה ומעיק. דיין לצרות אלה בשעתן.

אורי שלנו הוא מיוחד כי הוא הבכור שלנו. הוא זה, שבואו הפך אותנו מזוג לזוג הורים, והוא זה שיצק לחיים שלנו ייעוד והתכוונות שונה לגמרי ממה שהיה לפני שנולד, וכך יהיה מעכשיו ועד אותו יום בו אפסיק לנשום. כמו ששמעתי לא פעם בשירותי בחיל-האוויר, אורי הוא "ראשון בין שווים" בילדי משפחת ויינמן. זה משא מאוד כבד לכתפיים קטנות של תינוק בן שלושה חודשים, ועלינו, על בעלת הבית שלי ועליי, מוטלת גם האחריות הכבדה לדאוג שזה לא יעלה לו לראש, כשיהיה מוקף באחיות ואחים, בין אם יגיעו מרחמה של יעל או ממקום אחר.

לא הדרך היחידה להביא עוד ילדים למשפחה

אז הבטחתי שהפעם זה יהיה קצר יותר, בדיעבד מסתבר שיצאתי שקרן. אני מקווה שתסלחו לי, ושגרמתי לחלק מכם לחשוב על הנושא, אם לא לפתח רגשות בכיוון זה או אחר. אשמח מאוד לשמוע בתגובות מה עובר לכם בראש, ואם יש לכם ביקורת עניינית על מה שכתבתי כאן – מה טוב.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על הילד הראשון שלהם:

• ברק שיטרית – הימים הראשונים אחרי הלידה – מה עכשיו?
• יובל אדם – כשיואב הלך לגן בפעם הראשונה
• גיא רוה – ילדי שלי
• אילן שיינפלד – אבא יולד עוד תאומים
• עומר להט – הבכי הראשון שלי
• אשר יזדי – הסתובב לו גלגל
• טל חן – דאבל אור נאט'ינג
• אליסף יעקב – משנה כיוון

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

 

ניווט ברשומות

← לי יש טיפה יותר נסיון משיש לכם. טיפונת.

אבא של אבא של אורי יודע מה הוא עושה →