לי יש טיפה יותר נסיון משיש לכם. טיפונת.

אחד הדברים שנמצאים בשורש ההגדרה העצמית שלי הוא ביקורת. כפי שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים, ביקורת היא אחת הדרכים המהירות והטובות ביותר לגדול, אם רק מתקיימים שני תנאים: מקבל הביקורת מספיק בטוח בעצמו ופתוח לקבל אותה, ונותן הביקורת דואג שהיא תהיה בונה ולא הורסת. אז מה הבעיה שלי עם אנשים שאומרים לי איך להיות אבא טוב, או איפה אפשר להשתפר? שום דבר. להפך – אני רוצה ללמוד, כי עם כל הידע שיש לי היום, לאחר קריאת ספרים, השתתפות בקורסים ושיחות עם המנהלת שלי, עדיין אני בתפקיד הזה רק חודשיים וחצי, ויש לי המון מה ללמוד. הרבה חכמים וטובים ממני (=רוב האנשים שם בחוץ) מבינים שטוב להתעסק במסר ולא במעביר המסר, ולכן כל טיפת מידע שאני יכול לקבל – אני רוצה לקבל. הגדיל לומר את זה הארי טרומן: "It is amazing what you can accomplish if you do not care who gets the credit". הבעיה שלי מתחילה כשאני מוצא את עצמי מול אדם שלא מציע לי ביקורת, אלא מתנשא מעליי, אפילו אם זה מתוך כוונה טובה. עם זה אני לא מצליח להתמודד; זאת עוד אחת מהבעיות הרבות שיש לי. באותה נקודת זמן, במקום לעשות את הדבר הבוגר, הגדול והנבון של הפנמה שזה נובע מכוונות טובות ודאגה ופשוט להמשיך הלאה, אני מחפש כסא כדי להוריד לאדם הזה על הראש.

תן כיףזה קורה בכל היבט אפשרי של החיים ההוריים: הלבשה, החתלה, האכלה, תקשורת, טון שיחה, אמונה דתית, נשיאה, טיולים, ערכים ומה שלא תרצו. לאחר מחשבה רבה בנושא, שחלקה הגדול התקיים לאחר שלא מצאתי כסאות כשהייתי צריך אותם, הגעתי למסקנה שנקודת המעבר הזו בין עצה טובה, שבוודאי מתבססת על ניסיון שטרם רכשתי, לבין התנשאות בוטה מאופיינת בכמה דברים:

התייחסות אל העצה כאל אמת אוניברסאלית ולא כאל דעה נוספת. בדרך כלל מתובל באמירות כגון "זה ידוע", "זה היה בשבוע שעבר בעיתון" ו-"אתה פשוט לא יודע".

התייחסות אל עושה המעשה ולא אל המעשה עצמו. "אתה עושה נזק", "המניע שלך לקוי" ו-"הילד שלך יסבול מזה שזה האבא שיש לו". אין כמו דה-לגיטימציה של האדם. כמו עם ילדים וכמו עם כל העולם כולו, ההתייחסות הנכונה היא אל המעשה (במובן של "אין ילדים רעים, יש מעשים רעים").

שפת גוף שלא מותירה ספק ומלווה בגלגול עיניים, חיוך מעושה וצחוק חצי-מתנצל חצי-מרחם על האידיוט שלא מבין את העבודה שלו.

ביטול של עצם קיום שיקול הדעת שלי במקום ביטוי לאי-הסכמה איתו ופתיחת מקום לשיחה.

מעשה אלים ולא עצות מילוליות. זה המקום בו אני גם עושה מעשה ובועט בכל יכולתי, ללא קשר לזהות הנשמה הטובה.

התנשאות, על פי מילון אבן-שושן, היא "התגדלות והתרברבות", במובן של הקנייה עצמית של ערכים, ידע או תכונות שלא בהכרח היו מוקנות לאדם על ידי צופה אובייקטיבי מהצד. בקיצור – פוץ עילאי דמיקולו. הגדיל לעשות והמחיש את המושג הזה הקומיקאי הגדול ג'ימי קאר, כשניסה להסביר לעולם למה האמריקאים נחותים יחסית לאנגלים. אני חושב שהרוב המוחלט של האנשים (גם עבדכם הנאמן) מייחסים לעצמם יכולות-על בתחום זה או אחר, ובמסגרתו הם יודעים הכי טוב, ואין בלתם. על זה אמר ווינסטון צ'רצ'יל, אדם רב-פעלים אך מתנשא ידוע "אני מוכן לפגוש את הבורא שלי. האם הבורא שלי מוכן לאירוע הגדול של לפגוש אותי, זה עניין אחר".

אני רוצה ללמוד, באמת. ואני מקשיב, לעתים די קרובות. אם אני קורא ספרים והולך לקורסים על אבהות והורות, בוודאי שאקשיב לאנשים בשר ודם שמוכנים לתת לי מנסיונם. אבל לפעמים אנשים גודשים את הסאה ועוברים לצד השני. לפעמים העצות שהם משיאים והניסיון ממנו הן נובעות לא אקטואליות למילניום הזה או מוגזמות עד כדי היסטריה, ומשולבות בהרצאה ידענית על הדרך היחידה הנכונה. התופעה הזו, בה עומדים אנשים ומסתכלים ממרום-מושבם על ההורים הצעירים וחסרי הידע והאינטואיציה, מופיעה בכמה מעגלים בחיים שלנו.

המקום החזק ביותר בו זה בא לידי ביטוי זו הסביבה הקרובה – חברים ומשפחה. מעבר לאמירות הידעניות של הבכירים שבהם, לפיהן "כבר לפני 30 שנה החזקנו תינוק בידיים", לא פעם שמעתי מישהו אומר בפסקנות שקר מידי בחוץ, ורץ לשים לילד שתי שמיכות וכובע, למרות שההורים שלו החליטו שאין בזה צורך; לא משנה מה דעתכם, הורים צעירים, מספיק שתשימו את הילד באוטו, תסתובבו לכיוון השני לרגע והופ! הוא מאופסן לטיול בסיביר, בניגוד לרצונות הברורים שלכם. הכל מכוונות טובות, כוסאמק. ישנן גם נשמות טובות, שבימים כבתיקונם הם חברי-נפש קרובים, אבל כשעוסקים בנושאי הורות הם נצבעים בפרצוף פוסק הלכה לחומרא, עם חיוך מעושה ומסננים לאוויר "אתה פשוט פוגע בילד שלך. לא עושים דבר כזה". יש כאלה שבכלל מגדילים לעשות, ובוחרים לחנך אותנו עם אמת אוניברסאליות שאין עליהן עוררין, בזמן שהמעשים שלהם לא כל כך תומכים בזה או שהם בוחרים להתעלם מזה שזה לא עובד אצלם; הם פשוט לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. זה קורה לדוגמא עם אשת חינוך ממקום העבודה שלי שמצטטת תיאוריות התפתחותיות מפה ועד הודעה חדשה, אבל הילדים שלה אלימים או ופרינצסות, או עם כאלה שמסבירים שוב ושוב, במבט מבין ומחנך, למה להביא כלב לחיים זה מצוין לילד ומלמד על אחריות וכישורים חברתיים (ואין בזה ספק) כשהכלב שלהם כבר נשך מישהו קרוב (ללא שום סימן של לקיחת אחריות על המעשה מצידם) ועם כאלה שמזהירים אותנו בידענות שאסור לנדנד את אורי בזמן שמנסים להרדים אותו, אבל כשהוא נמצא אצלם על הידיים הם מסבירים שהוא מאוד עייף, וזו הדרך היחידה.

יש את האספקט המשובח של האנשים הזרים שיוצאים מגדרם לסייע לחסרי היכולת. כתבתי על זה כבר בעבר, בהיבט של ההתנשאות על גברים דווקא, אבל זה נכון בכלל להורים צעירים. זה מתחיל בזקנות ברחוב שניגשות אלינו ומרשות לעצמן לכסות את אורי בעגלה כי בטח קר לו מדי, וכלה באחרות שעומדות מולי באמצע המדרכה, ומדגימות לי, בפנטומימה, איך להושיב אותו טוב יותר במנשא, כי אני טמבל. יש אנשים שמגלגלים עיניים בכל פעם ששומעים על נושא השותפות ההורית של יעל ושלי, או שומעים על "בדיקת אבהות" בה אני פעיל, ומסבירים שזה רעיון יפה, אבל זה פשוט לא עובד מסיבות כאלה או אחרות, ואנחנו דופקים לו את סולם הערכים הנכון. והנורא מכל – יש גברים, אבאים, שמסתכלים בביטול לכיוון המשפחות שלנו, אלה שמובילות את הסדר ההורי החדש, וממרומי שנים של אינדוקטרינציה עצמית וסירוס של בנות-זוגן מחכים לרגע שכל העניין הזה ידעך.

אפילו לא אתחיל לדבר (אל תדאגו, לא אתחיל לדבר) על המעגל השלישי, של התקשורת והפרסומות שמנכסות לעצמן את כתיבת הספר על ההורות הנכונה, הבריאה והתקינה ומצהירות בריש-גלי שמוצר זה הוא "הכי טוב לתינוקך", ש-"כל הורה יודע שככה עושים" וש-"אם את אוהבת את הילד שלך, אז…". הנה. אני לא מדבר על זה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בסופו של דבר, יעל ואני הורים בני שלושה חודשים, כמעט, ואנחנו יודעים או בדרך לדעת מה הכי נכון עבור המשפחה שלנו. אנחנו שואבים מכל מקום אפשרי, כל עוד הוא בא לסייע ולא לאנוס. ישנם כאלה שמרוב כוונות טובות, כופים את הדעות שלהם עלינו (חברים, אלה רק דעות!), ישנם כאלה שמתוך חוסר בטחון בהורות שלהם מנסים להטיף לאופן הגידול של אורי וכאלה שמנפנפים בעקרונות שנכתבו לפני 200 שנה כהנחיות שניתנו למשה בהר סיני ונחקקו על אותן לוחות-אבן. לכל אלה אני אומר: המסר לא עובר. אפילו אם הוא נכון, התנשאות היא מבחינתי קיר. כמו שלאותה נשמה טובה יש ניסיון של רק 30 שנה בגידול ילדים, וזה הדבר הכי נכון מבחינתה, כך לנו יש ניסיון של רק שלושה חודשים, וזה הדבר הכי נכון מבחינתנו. כל עוד שואלים שאלות ומקשיבים לעצות פרודוקטיביות מסביב, זה מספיק טוב לאורי. לעזאזל, זה הכי טוב שיכול להיות לאורי.

וכמובן שאני לא מדבר פה על שלל העצות הטובות, המחבקות והמגדלות שאנחנו מקבלים מהמשפחה וכל הסביבה שלנו. רק על כאלה שדוחפים לנו לגרון. זה לא נעים. זה בוודאי לא נעים כשאני עושה את זה לאחרים בנושאים שלא נמצאים ישירות תחת חסותי, אבל מה לעשות – אני אבא של אורי, ואני יודע מה הכי נכון עבורו. אז בבקשה – בפעם הבאה שמישהו מסביר לי איפה אני עושה שטויות, במקום להתחיל את השיחה ב-"אני מציע דרך אחרת", שיהיה נחמד ויביא מראש כסא לשיחה, כדי שאוכל להוריד לו אותו על הראש.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

 הנה שאר הפוסטים של חברי הפרלמנט:

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

מודעות פרסומת