ילד מתוק, ממש מלח הארץ / חלק ראשון
שמנדריק שכמוני
נולדתי פג, משקלית, והייתי מאוד מאוד רזה. חוץ מזה שהייתי ג'ינג'י ומתולתל (נושא עליו נצטרך לשוחח בפעם אחרת), הייתי בעייתי מאוד עם אוכל. בוקר, ערב וצהריים לא אכלתי שום דבר פרט לפיתה עם קוטג'. ולא סתם קוטג' – של תנובה. מגיל צעיר מאוד, כשנגמלתי מהתמ"ל שההורים שלי השיגו בזיעת-אפיהם, פיתחתי נאמנות מותג, שזה דבר נורא מבחינה צרכנית, אבל פשוט לא הייתי מוכן לאכול שום דבר אחר. פיתה עם קוטג' תנובה. אז בין זה שהייתי מאוד רזה, לבין זה שהתפריט שלי היה מאוד מוגבל, ההורים שלי היו לחוצים ולקחו אותי מדי פעם לרופא, לשאול מה לא בסדר עם הילד. הרופא, ד"ר פשיגודה, רופא משפחה ארגנטינאי במוצאו (כמו הוריי) היה מהדור של רופאי הילדים שליוו את הילד לאורך ההתבגרות שלו וידעו כל מה שקורה איתו, בשונה מהמודל של הטיפול כיום, בקופות החולים, שלרופאי המשפחה אין היכרות אינטימית עם הילד, פרט למה שמופיע להם במחשב הקופה. ד"ר פשיגודה היה תופס את אמא שלי ואומר לה בכל פעם "Señora Wainmann, si eso es lo que quiere comer, de le cuanto que quiera. Ya va a pasar" או, בתרגום חופשי – "גברת ויינמן, אם זה מה שהוא רוצה, תני לו מזה כמה שירצה. זה יעבור לבד".
עברו השנים, ולמרבה ההפתעה, זה לא עבר. כמובן שלתפריט שלי התווספו המון דברים נוספים, אבל במהלך ההתבגרות שלי ועד היום, פיתה עם קוטג' תנובה הוא המאכל המנחם שלי, הוא ארוחת הבוקר שלי והוא מה שאני חוטף כשאין לי זמן לשבת ולאכול מסודר.
בסביבות גיל 7 התעורר משהו ב-DNA שלי, והשתנו אצלי המון דברים בגוף. כאילו מישהו לחץ על כפתור גנטי והחליט שמהיום משנים את חוקי המשחק. תוך שבועיים השיער הג'ינג'י-חלודה המתולתל שלי התחלף בשיער חום חלק והתחלתי להשמין; פתאום מה שבלט אצלי זה לא הצלעות והברכיים, אלא הסנטר הכפול והצמיגים. הנטייה שלי להשמנה פרצה בשיא תפארתה, ויחד עם החיבור שלי לאוכל כמשהו תרבותי, ולא רק כצורך להישרדות, התחלתי את המלחמה שלי במשקל. המלחמה הזו נמשכת עד היום.
בגלל שהחיך הוא איבר עם זכרון, הטעם של הגבינה הזו, שלא השתנה מאז שהושק, הפך להיות בשבילי טעם של נחמה, טעם של פעם, טעם של בית, עד היום, כשאני בונה את הבית שלי. קוטג' תנובה נשאר איתי במהלך השינוי הפיזי שעברתי, ופה החלה הסאגה שלי עם הגבינה הזו.
השם של הגבינה הזו נובע מזה שזו גבינה לא מתוחכמת, שניתן לייצר בבית. תנובה החלה לייצר גבינת קוטג' בשנת 1962, טרה החלה לייצר גבינת קוטג' בסוף שנות ה-60, ואילו שטראוס חדרה לשוק רק בחודש נובמבר 2002. הטעמים של הגבינות הללו מאוד שונים, במיוחד למישהו שהוא פיינשמקר כמוני, ולמרות שניסיתי לעתים ללכת לרעות בשדות זרים (בגל מחיר נמוך יותר, או כניסיון לגוון), תמיד חזרתי לגבינה של הבית שלי, או לגבינה עם הבית. עד היום, כמה חודשים לאחר שהפסקתי, מבחירה, לצרוך חיטה, על מנת לרדת במשקל, עדיין אני מקובע על הקוטג' הזה, אלא עם פריכיות אורז. יעלי שלי קוראת לזה "קוטג' עם קלקר".
כמובן, שלאכול פיתות כדרך חיים, לפעמים כמה כאלה ביום, זה לא הדבר הכי מאוזן לעשות, מבחינה תזונתית. פיתה היא אסופה של רעות חולות – החל מזה שהיא עשויה מקמח חיטה (ולא משנה אם זו חיטה מלאה או לא) והגלוטן נדבק יפה-יפה על הבטן ותורם לשומן בטני, דרך זה שפיתה אחת שווה בערכה הקלורי לכמה פרוסות לחם "במכה אחת" וכלה בזה שזה נוח מדי, הפתרון של הכל-כלול ולא צריך צלחת או סכו"ם. אבל הקוטג' לא נתפס בעיניי כמשהו רע. הוא היה טעים, מכיל סידן, ומאחר שאני לא חסיד של הרעיון לפיו חלב פרה הוא לא בריא לבני-אדם, שמחתי, שלפחות את ההיבט הזה של הכיף הגסטרונומי שלי אני יכול להמשיך ולאכול. משהו שטני קטן בכל זאת רבץ בתוך הגביע הלבן והמזמין הזה: כמויות אדירות של מלח. מאחר ונהגתי לחסל גביע ליום (על מי אני עובד? מאחר שאני נוהג לחסל גביע של קוטג' ביום), כמות המלח שהכנסתי לגוף היתה גבוהה מדי; צריכה עודפת לאורך זמן של מלח בתפריט קשורה לכל מיני תופעות משעשעות, כגון סיכון לפתח יתר לחץ דם, המביא להתפתחות מחלות לב וכלי הדם ועד אי ספיקת כליות. כיף חיים. אבל אני מקדים את המאוחר. שנייה אחת, ראשון ראשון ואחרון אחרון.
התפכחות?
לומר שעולמי חרב עליי זו תהיה הגזמה חסרת פרופורציה, אבל זה גרם לי לחשוב לעומק על כמה דברים. המחשבות הרות הגורל הללו קיבלו משנה-חשיבות, עכשיו שאני אחראי, יחד עם המנהלת שלי, לחיים של עולל חסר-ישע. קודם כל, הבנתי שיש לי לומר על חטיפים בכלל.
- מאחר שאני מביא את ההרגלים שלי לבית שלנו, וילדים מחקים את מה שהם רואים, סביר להניח שאת התאווה לקוטג' אורי שלי יירש, במידה מסויימת, ולו לאור זה שבכל ארוחה יש את גביע של קוטג' תנובה על השולחן. זה עלול לגרום לו להתרגל לצרוף כמויות מלח גדולות, ולכייל מחדש את הצורך שלו במלח בשאר המזונות. זה מדרון חלקלק.
- צריך לתת את הדעת לחיבור בין עוני והשמנה, ולדאוג למצב בו לא יחסר כסף כדי שנוכל לייצר מסגרת תזונתית טובה, שלא מתבססת על ג'אנק פוד ומזון תעשייתי מיותר מראש, שמלא בחרא כימי ומלח בכמויות אדירות.
- חשוב שנחשוב על אווירה נינוחה בבית, כזו שלא מונעת מהדבר הבא שיש לעשות, כי לחץ ("סטרס" בלע"ז) הוא החבר הכי טוב של המלח ביצירת לחץ דם גבוה ומחלות לב.
- הכי חשוב, לדעתי: לייצר סביבת גדילה לאורי בה הוא לא מפתח הקשר רגשי לאוכל, דבר שיכול להוביל לחיבור לא קדוש בין חסכים רגשיים לקבעון אוראלי. אוכל זה לא נחמה. אוכל אולי זה דבר טעים וכיפי, אבל אנחנו צריכים לחשוב איך לייצר אווירה בה עובר המסר שלא בורחים אל אוכל שכואב משהו בלב. הנושא החשוב הזה הוא אחד הדברים שעולים לא מעט אצל המתאמנים שלי, כשהם באים אליי ללמוד כלים לפרוץ את המסגרת הזו, ולהגיע למקום טוב יותר בחיים.
אז מה עכשיו? כמו כל פרויקט (ואני בחור של פרויקטים, למי שלא יודע) דבר ראשון, צריך מידע ונתונים. לאחר מכן, בונים תוכנית פעולה. על כך, בפוסט הבא.
– אבא של אורי
_______________________________________________________________________
שלישיית הפוסטים "ילד מתוק, ממש מלח הארץ" נכתבו בשיתוף תנובה, המובילים את מהלך "המצפן התזונתי" לשיפור תזונה בריאה יותר.
אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.
בתור התחלה- זה ממש בסדר
אהבתיאהבתי
על מה אתה מדבר?
אהבתיאהבתי
פרסומת יפה לקוטג' תנובה.
אהבתיאהבתי
ריקי: כמעט, אבל לא בדיוק. השתתפתי בערב הסברה של "המצפן התזונתי" של תנובה, ולמרות שאני לא כבשה עיוורת בכל מה שנוגע שצרכנות, היו שם כמה דברים שמצאו חן בעיני.
אני יודע שזה לא נעשה מפילנטרופיות של תנובה, אבל אם המוצרים יותר בריאים – אז לא אכפת לי מה המניעים שלהם.
אהבתיאהבתי
הילד של משפחת גרוס הילד הקטן ניזוק פחות מאשר הילד הגדול
כי הקטן היה יותר שמן מהגדול
אהבתיאהבתי
מה??
אהבתיאהבתי
רק דבר אחד. אתה מדבר על הקשר רגשי לאוכל. אז נכון שעל כל בכי להגיב ב-בוא מותק קח ממתק (או קוטג') זו לא הדרך. אבל ישיבה סביב שולחן וארוחה כמשפחה יחד ושיחה יוצרים גם הקשר רגשי, התכנסות בחגים סביב ארוחה יוצרת גם הקשר רגשי, ימי הולדת ועוגות וכאלו יוצרים הקשר רגשי (גם אם תחליט למנוע מהילד את העוגה כי זה לא בריא או את החטיפים כי זה נורא… אוהו איזה הקשר רגשי יעשה כאן) וכולי וכולי.
אוכל היום הוא לא צורך השרדותי הוא פעולה חברתית.
ומי שיש לו נטיה להשמנה יאבק. ככה זה.
אני חושבת שצריך לא לנתק את ההקשר הרגשי אלא לחנך לאכילה מגוונת ומבוקרת. וזה כן נעשה על ידי דוגמה אישית.
אהבתיאהבתי
איילת, נכון.
אבל במובן הזה, הכל בחיים מונע מהקשר ריגשי.
הסוד הוא מידתיות ודוגמא אישית.
אהבתיאהבתי
כתבת מעניין מאוד. אהבתי את המבט הרך שלך ואת מה שלפחות נשמע כמו מינימום של הלקאה עצמית. זה כיוון שאני עצמי חובבת מאוד.
אני כותבת כרגע סידרה (לא ממומנת על ידי אף אחד) של פוסטים על עשרת הדיברות שלי לתזונה חיונית. מצרפת לך את אחד הפוסטים שעסק, בין היתר, בגמישות של חוש הטעם. אולי יעניין אותך.
בכל מקרה, שיהיה בהצלחה רבה. לטעמי מודעות היא התנאי הבסיסי שנדרש כדי לשנות ולהשתנות וזה עולה חזק מאוד מהדברים שלך.
http://tzilivitality.com/2014/05/07/%D7%AA%D7%96%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%99%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%98%D7%A2%D7%99%D7%9D/
אהבתיאהבתי
ולא פחות חשוב…לא ליצור קשר רגשי למותג של חברה מסוימת.
זה לא טוב לבריאות, לא טוב לכיס – וזה מאד מאד לא חינוכי.
אהבתיאהבתי
אכן. מיתוג בונה על תגובה רגשית, וזה לא טוב.
גדלתי ככה, זה לא אומר שזה טוב… 🙂
אהבתיאהבתי