ילד מתוק, ממש מלח הארץ / חלק ראשון

שמנדריק שכמוני

נולדתי פג, משקלית, והייתי מאוד מאוד רזה. חוץ מזה שהייתי ג'ינג'י ומתולתל (נושא עליו נצטרך לשוחח בפעם אחרת), הייתי בעייתי מאוד עם אוכל. בוקר, ערב וצהריים לא אכלתי שום דבר פרט לפיתה עם קוטג'. ולא סתם קוטג' – של תנובה. מגיל צעיר מאוד, כשנגמלתי מהתמ"ל שההורים שלי השיגו בזיעת-אפיהם, פיתחתי נאמנות מותג, שזה דבר נורא מבחינה צרכנית, אבל פשוט לא הייתי מוכן לאכול שום דבר אחר. פיתה עם קוטג' תנובה. אז בין זה שהייתי מאוד רזה, לבין זה שהתפריט שלי היה מאוד מוגבל, ההורים שלי היו לחוצים ולקחו אותי מדי פעם לרופא, לשאול מה לא בסדר עם הילד. הרופא, ד"ר פשיגודה, רופא משפחה ארגנטינאי במוצאו (כמו הוריי) היה מהדור של רופאי הילדים שליוו את הילד לאורך ההתבגרות שלו וידעו כל מה שקורה איתו, בשונה מהמודל של הטיפול כיום, בקופות החולים, שלרופאי המשפחה אין היכרות אינטימית עם הילד, פרט למה שמופיע להם במחשב הקופה. ד"ר פשיגודה היה תופס את אמא שלי ואומר לה בכל פעם "Señora Wainmann, si eso es lo que quiere comer, de le cuanto que quiera. Ya va a pasar" או, בתרגום חופשי – "גברת ויינמן, אם זה מה שהוא רוצה, תני לו מזה כמה שירצה. זה יעבור לבד".

תחילת הרומן שלי עם קוטג' תנובה

תחילת הרומן שלי עם קוטג' תנובה

עברו השנים, ולמרבה ההפתעה, זה לא עבר. כמובן שלתפריט שלי התווספו המון דברים נוספים, אבל במהלך ההתבגרות שלי ועד היום, פיתה עם קוטג' תנובה הוא המאכל המנחם שלי, הוא ארוחת הבוקר שלי והוא מה שאני חוטף כשאין לי זמן לשבת ולאכול מסודר.

בסביבות גיל 7 התעורר משהו ב-DNA שלי, והשתנו אצלי המון דברים בגוף. כאילו מישהו לחץ על כפתור גנטי והחליט שמהיום משנים את חוקי המשחק. תוך שבועיים השיער הג'ינג'י-חלודה המתולתל שלי התחלף בשיער חום חלק והתחלתי להשמין; פתאום מה שבלט אצלי זה לא הצלעות והברכיים, אלא הסנטר הכפול והצמיגים. הנטייה שלי להשמנה פרצה בשיא תפארתה, ויחד עם החיבור שלי לאוכל כמשהו תרבותי, ולא רק כצורך להישרדות, התחלתי את המלחמה שלי במשקל. המלחמה הזו נמשכת עד היום.

בגלל שהחיך הוא איבר עם זכרון, הטעם של הגבינה הזו, שלא השתנה מאז שהושק, הפך להיות בשבילי טעם של נחמה, טעם של פעם, טעם של בית, עד היום, כשאני בונה את הבית שלי. קוטג' תנובה נשאר איתי במהלך השינוי הפיזי שעברתי, ופה החלה הסאגה שלי עם הגבינה הזו.

השם של הגבינה הזו נובע מזה שזו גבינה לא מתוחכמת, שניתן לייצר בבית. תנובה החלה לייצר גבינת קוטג' בשנת 1962, טרה החלה לייצר גבינת קוטג' בסוף שנות ה-60, ואילו שטראוס חדרה לשוק רק בחודש נובמבר 2002. הטעמים של הגבינות הללו מאוד שונים, במיוחד למישהו שהוא פיינשמקר כמוני, ולמרות שניסיתי לעתים ללכת לרעות בשדות זרים (בגל מחיר נמוך יותר, או כניסיון לגוון), תמיד חזרתי לגבינה של הבית שלי, או לגבינה עם הבית. עד היום, כמה חודשים לאחר שהפסקתי, מבחירה, לצרוך חיטה, על מנת לרדת במשקל, עדיין אני מקובע על הקוטג' הזה, אלא עם פריכיות אורז. יעלי שלי קוראת לזה "קוטג' עם קלקר".

כמובן, שלאכול פיתות כדרך חיים, לפעמים כמה כאלה ביום, זה לא הדבר הכי מאוזן לעשות, מבחינה תזונתית. פיתה היא אסופה של רעות חולות – החל מזה שהיא עשויה מקמח חיטה (ולא משנה אם זו חיטה מלאה או לא) והגלוטן נדבק יפה-יפה על הבטן ותורם לשומן בטני, דרך זה שפיתה אחת שווה בערכה הקלורי לכמה פרוסות לחם "במכה אחת" וכלה בזה שזה נוח מדי, הפתרון של הכל-כלול ולא צריך צלחת או סכו"ם. אבל הקוטג' לא נתפס בעיניי כמשהו רע. הוא היה טעים, מכיל סידן, ומאחר שאני לא חסיד של הרעיון לפיו חלב פרה הוא לא בריא לבני-אדם, שמחתי, שלפחות את ההיבט הזה של הכיף הגסטרונומי שלי אני יכול להמשיך ולאכול. משהו שטני קטן בכל זאת רבץ בתוך הגביע הלבן והמזמין הזה: כמויות אדירות של מלח. מאחר ונהגתי לחסל גביע ליום (על מי אני עובד? מאחר שאני נוהג לחסל גביע של קוטג' ביום), כמות המלח שהכנסתי לגוף היתה גבוהה מדי; צריכה עודפת לאורך זמן של מלח בתפריט קשורה לכל מיני תופעות משעשעות, כגון סיכון לפתח יתר לחץ דם, המביא להתפתחות מחלות לב וכלי הדם ועד אי ספיקת כליות. כיף חיים. אבל אני מקדים את המאוחר. שנייה אחת, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

התפכחות?

לומר שעולמי חרב עליי זו תהיה הגזמה חסרת פרופורציה, אבל זה גרם לי לחשוב לעומק על כמה דברים. המחשבות הרות הגורל הללו קיבלו משנה-חשיבות, עכשיו שאני אחראי, יחד עם המנהלת שלי, לחיים של עולל חסר-ישע. קודם כל, הבנתי שיש לי לומר על חטיפים בכלל.

  • מאחר שאני מביא את ההרגלים שלי לבית שלנו, וילדים מחקים את מה שהם רואים, סביר להניח שאת התאווה לקוטג' אורי שלי יירש, במידה מסויימת, ולו לאור זה שבכל ארוחה יש את גביע של קוטג' תנובה על השולחן. זה עלול לגרום לו להתרגל לצרוף כמויות מלח גדולות, ולכייל מחדש את הצורך שלו במלח בשאר המזונות. זה מדרון חלקלק.
  • צריך לתת את הדעת לחיבור בין עוני והשמנה, ולדאוג למצב בו לא יחסר כסף כדי שנוכל לייצר מסגרת תזונתית טובה, שלא מתבססת על ג'אנק פוד ומזון תעשייתי מיותר מראש, שמלא בחרא כימי ומלח בכמויות אדירות.
  • חשוב שנחשוב על אווירה נינוחה בבית, כזו שלא מונעת מהדבר הבא שיש לעשות, כי לחץ ("סטרס" בלע"ז) הוא החבר הכי טוב של המלח ביצירת לחץ דם גבוה ומחלות לב.

אז מה עכשיו? כמו כל פרויקט (ואני בחור של פרויקטים, למי שלא יודע) דבר ראשון, צריך מידע ונתונים. לאחר מכן, בונים תוכנית פעולה. על כך, בפוסט הבא.

– אבא של אורי

_______________________________________________________________________

שלישיית הפוסטים "ילד מתוק, ממש מלח הארץ" נכתבו בשיתוף תנובה, המובילים את מהלך "המצפן התזונתי" לשיפור תזונה בריאה יותר.

אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

מודעות פרסומת