וידע את אשתו ותהר ותלד ו… זהו. לא ידע עוד

15 במרץ 2014

כשהודענו לעולם שהגברת בהריון, לפני כ-11 חודשים, התגובות היו מעורבות. אל תבינו אותי לא נכון, כולם שמחו ואיחלו רק דברים טובים, אבל חלק מאוד משמעותי מהחברים והמכרים הגברים (ובאופן מטריד משהו, גם בני משפחה) תפסו אותי לפינה ובצחוק ספק-מרושע ספק-אמפתי אמרו לי "אתה יודע שנגמרו לכם הסיבובים במיטה, נכון?". בזמנו, ייחסתי את זה לתסכול של הגברברים האלה, שלא זכו לחוות את חסדיה של בת-זוגן לאחרונה, וזהו. אלוהות אדירות, כמה שטעיתי.

עוד לפני שאורי נולד, שק-הפיפי-מביא-השמחה-שילך-לישון-מסכן-יש-לו-גאזים הזה, כבר החלו כל מיני רמזים לכך שזה לא הולך להיות כמו שהיה פעם, כשהיינו יפים וצעירים (?!). במהלך ההריון, התחילו להופיע כל מיני תופעות מעניינות, להן לא הייתי רגיל ומורגל. בוודאי שסיפרו לי על זה, בוודאי שקראתי לקראת הבאות. אבל שום דבר לא הכין אותי למהפך הזה. אני מזמין אתכם לקרוא כאן, בפוסט אורח של הגברת, על מה שעבר עליה (ובדיעבד, עליי) במהלך ההריון. לא לבעלי לב חלש (כי הם יפרצו בבכי) ולא לנשים בהריון (כי הן כבר חוות את זה). אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלפני זה היינו שני חולי מין שלא יוצאים אחד מהצנרת של השנייה, אבל הייתה כל הזמן רמיזה עדינה כזו באוויר, וכשכן היינו עושים דברים בחדר השינה, זה היה לרוב ספונטני וכיפי, צעיר כזה. איך חלפו להם הימים, איך.

ארוע ההשקה. From here, it's all downhill.

מאחר שבני המשפחה שלי קוראים את הבלוג הזה, ובמיוחד המנהלת שלי, הוטל עלי וטו על סיפור החוויות האישיות שלי בנושא. מה שכן אעשה, הוא שאספר את סיפורי הזוועה שאותם האבות שיתפו איתי. זה לא מאוד שונה ממה שעובר על עבדיכם הנאמן והאשה שאיתו. תקופת היובש מתחלקת, לפי הספרות המקצועית, לשלושה חלקים עיקריים:

חלק ראשון: אני לא יכולה לעשות אהבה

העיתוי: מרגע יציאת התולעת לאוויר העולם ועד ההחלמה הפיסית מהלידה.

מאפייני התקופה: הצנרת של הגברת ממש כאובה וקרועה. שמעתי סיפורי זוועה על תפרים מדממים, על הפרשות מכל מיני צבעים, מרקמים וריחות, ועל טחורים שנותרים, כאורחים לא רצויים, מסוף ההריון והלידה. כמובן, שהחוק אוסר בתכלית האיסור (אני חושב שעוד מהתקופה המנדטורית) להביט ישירות בקומה התחתונה או באזור היציאה של בת הזוג. זה הורס את התודעה לחלק גדול מהחיים; משהו בדומה למה שעובר על בלוטות הטעם שלך אם אתה מחליט פתאום לשתות ספל טבסקו. Just don't do it.

התגובה שלי: כמובן שאני מבין, וזה לא משנה אם אני לא – לא מדובר בי. הגברת הרגע העבירה זוג כתפיים דרך האיבר הכי רגיש שלה. אל תהיה אידיוט. עכשיו זה הזמן לשים את עצמך בצד ולהתחיל ליישם את כל מה שקראת במהלך חודשי ההריון בנושא "כיצד להיות מערכת תמיכה לבת-זוגך". אם חסר לך קצת ריגוש מיני, המקלחת נמצאת שתי דלתות במורד המסדרון. איחלתי לקצין בהצלחה.

חלק שני: אני לא רוצה לעשות אהבה

העיתוי: מכשבועיים לאחר הלידה, עד חודשיים לאחר הלידה.

מאפייני התקופה: ההורמונים עדיין משתוללים בתוך הגוף והנפש של הגברת, וכל קצה-רגש פנוי מופנה למילוי תפקידה האימהי. בנוסף, הלחץ האדיר איתו היא צריכה להתמודד, עם כמויות המידע, העצות המשפחתיות והתסביכים האינהרנטיים שלה לא מאפשרים לה לחשוב על עצמה כעל יצור מיני. בעיניה, היא לא אישה, בוודאי לא מאהבת; היא תחנת דלק עם חנות נוחות עבור לקוח אחד בלבד.

התגובה שלי: קצת פחות מבינה ומכילה. באמת? מעולם לא הייתי אישה, ואני לא אדע לעולם מה עובר עלייך, אבל אני בטוח (לא חושב, בטוח) שאת זוכרת איך עשינו את הילד המתוק הזה. את לא רוצה לשחזר את ההנאה? מה זאת אומרת מתי? הנה, בין ניקוי הפליטה על הרצפה לבין ההאכלה של 2:15 בבוקר, או בין הריצה לרופא כי הוא שוב שלשל לבין הוויכוח עם המטומטמות מ-"טיפשת-חלב". אם רוצים, אפשר. אין דבר העומד בפני הרצון. כל מסע מתחיל מצעד אחד קטן. אין "לא יכול", יש "לא רוצה". את מקשיבה לי בכלל? שוב נרדמת לי באמצע השיחה? אוף.

חלק שלישי: תזכיר לי מי אתה, בבקשה

העיתוי: מחודשיים לאחר הלידה עד סיום התואר השני של הצאצא.

מאפייני התקופה: שיגרה ברוכה של גידול משפחה וביסוס הבית, וכמו שלימדה אותי ידידה טובה, הפיכה "מזוג לזוג הורים". הדבר הזה שתלוי לך בין הרגליים משמש להוצאת רעלים מהגוף ולמטרות גירוד בלבד. הגברת עשתה סוויץ' של 180 מעלות בראש ועובדת כרגע במשרה מלאה על תקן אמא, ואתה לא רוצה להכניס את החבר המדלדל שלך לתוך הסביבה הזו; זה לא בונה הקשרים חיוביים. מין זה משהו שרואים בערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק" וקוראים עליו בספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין. יש זיכרון מרוחק של זה, ואתה יודע שכל שאר העולם נהנה ממנו. בדומה לתקווה.

התגובה שלי: חמשת שלבי האבל הקלאסיים. הכחשה ("אל תדאג, מיסטר ג'ונסון, זה לא שלא נשכב אף פעם שוב, זו תקופה כזו וזה עובר"), כעס ("לעזאזל איתך, אישה, את גם ככה לא עושה כלום אחרי שאת חוזרת מהעבודה ומטפלת בילד שלי ובבית. למה את לא יכולה לעשות את הכלום הזה על הגב?"), מיקוח ("אני מבין ומכבד. את תעמדי שם עם היד פרוסה, ואני אחכך את האגן שלי בחצאית שלך. הנה, אם רוצים, אפשר"), דכאון ("תחכה עוד חודשיים כאלה, וזה ינשור מעצמו. בשביל מה לדחות את הקץ?") והשלמה* ("אני אוהב אותך, ואני לא צריך את האספקט הפיזי הזה כדי לבטא את זה. האהבה שלנו עברה אבולוציה למשהו חדש, בלי מין, וטוב לי עם זה").

* קראתי לזה "השלמה" ולא "קבלה", כפי שמופיע אצל קובלר-רוס, כי על מי אני עובד? אף אחד לא מקבל כאן.

————————————

אז מה עובר עליי, בתור תירוץ עלוב לגבר, אבא לילד בן חודש וחצי, שאשתו היא כל מה שאפשר לבקש מבת-זוג? אני אגיד לכם מה לא עובר עליי – גוף מוצק ומיוזע של בחורה משתוללת. אני לא אומר שזו זכות מולדת וש-"מגיע לי" או שיש לי צרכים, כגבר. לא. נטשתי לפני שנים את הטיעונים האינפנטיליים האלה. היו ימים, בעבר הרחוק, בהם לעשות אהבה היה משהו שהגבר מקבל מהאשה, או שהאשה נותנת. היום זה משהו אחר. זה משהו בוגר יותר. היום אנחנו לא מדברים בסמנטיקה של להזדיין, אלא של לעשות אהבה. זה משהו של שניים (מן הסתם) אבל גם סמנטית, האקט הוא לא משהו חד-כיווני, ממנה אליי. מה שמצחיק הוא, שדווקא לאחר שאורי נולד, התחלתי לשים לב לניואנסים האלה, של הסמנטיקה בהקשר של הצנרת שלה ושלי. פתאום כשאומרים "I want to sleep with you", אני מתכוון באמת – בואי נלך לישון, יש לנו שעתיים, וגם זה בלחץ.

My wife is sleeping around with other men

אבל זה חסר. הגוף שלי רוצה להרגיש חיכוך, ריח ושערות של המישהי הספציפית הזו עליי. בלית ברירה, מסתכלים מסביב. כמובן שרק מסתכלים. מחפשים לראות האם יש מישהי באזור ש-"תעשה לי את זה". אחד הדברים המשעשעים בנפש האנושית הוא שאם יש לך חסך במשהו, גם דגימה קטנה שלו יעיר בך את הזכרון של מה שחסר. בהתאם, אני הולך ברחוב, ומספיק שהרוח נושבת, והדייר מהקומה התחתונה חושב שהוא הרמטכ"ל בטקס יום העצמאות. כל בחורה היא פתאום מושא לפנטזיות סוערות, שמתחילות במבט סוקר, נמשך בהפשטה מנטאלית ומסתיים בהשפלת עיניים בבושה על ההתנהגות הלא-ראויה והגסה הזו. למה שלא אוכל להתנסות עם מישהי אחרת, כעת שבבית אין עם מי לדבר (או לשגל)? יש כאלה שאומרים שזה לא כל כך נורא לקשר. בעבר אמרתי לגברת שאם היא תרצה ללכת עם מישהו אחר פעם אחת או שתיים, לא תהיה לי כנראה בעיה, כי אני לא הטיפוס הקנאי – מה שעושה לה טוב כנראה יעשה לי טוב. אני מאוד נמשך לג'ינג'יות (כנראה שבעיקר בגלל האופי) ושאלתי אותה, האם תרשה לי לצאת עם מישהי אדמונית, שתהיה מוכנה להלעיט אותי מהאדום-אדום שלה, לתקופה קצרה, רק כדי להפיג מתחים. אז היא ענתה לי ש-"כן, בשמחה, אבל יהיה לך מאוד קשה לצאת לדייטים עם זוג רגליים שבורות". אני חושב שבתוך-תוכה היא התכוונה ל-"לא".

הבולבול היחיד שמשחק תפקיד בבית הזה

אני לא מקנא באורי, במובן הזה של מלחמת גברים על האשה של הבית. באמת שלא. אני פשוט מתגעגע. בפשטות אבל בעוצמה, אני מתגעגע ליעל שלי. זה לא עושה לי כלום שהוא משחק בכל הצעצועים בגוף שלה שהיו בעבר בארגז המשחקים שלי, ולא מפריע לי שהוא משאיר את הגוף שלה עם תזכורות למה שהיא עברה איתו. היא יפהפיה בעיניי. הדבר היחיד שמעיב על המשיכה הגדולה שיש לי אליה הוא המריבות הרבות (מדי) שיש לנו, שנובעות מחוסר שינה, אופי דפוק שלי וכמה דברים אצלה, שזה לא המקום לפרט אותם, אם השיניים שלי חשובות לי. ברור לי שעם הזמן האהבה באמת מקבלת גוון אחר ובוגר יותר, שמכניס אמפתיה, תקשורת, שותפות-גורל ושאיפות משותפות לצד ההיבט המיני שיורד קצת ממקומו המרכזי, אבל רבאק, עם חיבוק ונשיקה-של-דודות-על-השפתיים לא מגיעים לאורגזמה.  

אל תסתכל עכשיו, אבל הציצי של אשתך אצלי בידיים. תתעלם מהחיוך שלי. זה גאזים. לא באמת.

מה שקורה בפועל הוא שאכן הקשר מקבל צבעים אחרים, של אנשים בוגרים יותר, שמסתכלים בעיניים יותר עייפות ומחבקות, בצורה יותר ארוכת-טווח על הדברים. אני מאמין שחיי האישות שלנו יחזרו להיות חלק מהנוף הזוגי בקרוב, אם כי בפחות עוצמה ובפחות מרכזיות. אני מקווה שנצליח להתגבר על הוויכוחים שלנו, שכמו הרבה דברים, הם כבר לא קטנוניים ושוליים, אלא על דברים מהותיים; אולי גם זה סימן לביגור הקשר. אני יודע שחלק מהכלים שכן יש לנו היום, הם אלה שקיבלנו בקורס שעשינו לפני בוא האורי במכון אדלר, ושלימדו אותנו איך לנסות ולפנות במרחב שבינה לבינו, מקום לעוד בן-אנוש. אני עדיין לא מוכן לוותר על החמוקיים של הבחורה איתה התחתנתי לטובת החיבוק האוהב של מאמא במשרה מלאה. אני לא מוכן לקבל את הטיעון, שהבאת ילד לעולם הוא אמצעי המניעה המושלם נגד הבאת ילד נוסף לעולם. ואגב שקרים שאני מתכוון לספר לאורי – "לא, ילד שלי, אני לא מאשים אותך בכך שאמא שלך ואני הפסקנו לשכב".

אני אלך לי לרחם על עצמי בפינה, בחושך.

– אבא של אורי

* בכתיבת פוסט זה לא נעשה שימוש בלתי-מוסרי בבעלי-חיים, בהסכמה או שלא בהסכמה, ולא נשברו רגליים לכותב. אולי הזין, אבל לא הרגליים.

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

שאר חברי פרלמנט האבות של Xnet גם נמצאים בתקופת יובש, ומספרים לכם על זה:

• עומר להט – 16 עובדות על סקס לאחר לידה
• יובל אדם – סקס אחרי לידה ושאר אגדות
• ברק שטרית – איך יצא שאני קובע סקס ביומן?
• אילן שיינפלד – כמה שורות על נהנתנות והסתגלות

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.

ניווט ברשומות

← שקרים שאני מתכוון לספר לאורי

ילד מתוק, ממש מלח הארץ / חלק ראשון →