שקרים שאני מתכוון לספר לאורי
מבוגרים משקרים לילדים, ויותר מכך, הורים משקרים לילדים שלהם. זה לא חדש ולא מחדש. אני לא מדבר על הפדופיל השכונתי החביב שמבטיח לילד הר של גלידה אצלו ברכב, אלא על אנשים שרואים את עצמם נורמטיביים לגמרי, כמוכם, ואם תרשו לי, כמוני. אמירת שקר היא דבר שמשתרש אצלנו מגיל צעיר בצורה מאוד אמביוולנטית: מצד אחד, זה לא יפה, דבר שמגובה בסיפורים רבים, שהבולט בהם הוא פינוקיו. מצד שני, ברוב המקרים מוצמדת לאמירה הזו קריצה, ואנחנו נוטים לתת לגיטימציה לשקרים על ידי הפיכתם ל-"שקרים לבנים" או הסבר שמטרת השקר היתה חיובית; לא ייתכן שזה באמת נורא כל כך. אפילו כשלמדנו על עשרת הדברות לא הופיע איסור על שקר, אז זה בטח לא כזה חשוב, נכון?
אז נכון. שקר הוא לא בהכרח דבר רע. אחד מהדברים המעטים שנשארו אצלי בראש משלוש השנים הארוכות והמיותרות שנקראות אצלי "לימודי MBA", הוא קורס על אתיקה, שהיה מבוסס על דיון ער ומעניין בכיתה. אני לא רוצה להתנשא ולהראות אינטליגנט גדול, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. יש כמה גישות לבחינת המוסר "אתיקה", ומתוכן שלוש מושלות בכיפה: הפילוסופיה הקלאסית ששואלת מהו המעשה הטוב בצורה אבסולוטית, ללא קשר לנסיבות, תורת המוסר של עמנואל קאנט, שמעלה על נס את הכוונה שנמצאת בבסיסו של המעשה והעושה אותו, והגישה התועלתנית, שבוחנת את האתיקה של המעשה לאור התוצאות שלו, במובן של ההשפעה של המעשה על הרוב, בבחינת "מבחן התוצאה" הסטרילי. אני נוטה יותר להזדהות עם הגישה התועלתנית, וככזה, אני לא שש לומר שיש דבר כזה "מעשה רע", ובוודאי שלא אוכל לומר שלשקר זה לא טוב. הדוגמא שאני נוהג להביא בשיחות על הנושא, היא מצב היפוטתי, בו אדם עם סכין שלופה בידו, רודף אחר אשה חצי-עירומה, ושואל אותך אם ראית לאן היא הלכה. הנה, כבר שכנעתי אתכם לעבור לצד שלי של המתרס. אני מקווה.
אבל זה בוודאי לא יפה. הרי גם אני, מתפלצן דמיקולו שכמותי, שמצטט את קאנט ב-2:24 בלילה, לא אשב לחנך את אורי שלי, לכך שלשקר זה בסדר. אני אנסה להשריש בו את ההבנה שזה לא ראוי לשקר, למרות שאני יודע שגם זה לא נכון, או במילים אחרות גם זה שקר. מצד שלישי, אני אמצא את הרציונליזציה שלי לכך, שמה שנכון עבורי לא בהכרח נכון עבורו, ואז אמשיך להזריק לו בווריד ערכים מפושטים, כאלה שאפשר לסנן בכברה של "נכון" ו-"שגוי".
אחד המשפטים החזקים ביותר בהקשר זה (אם לא ה…), שמלווה אותי רוב חיי הבוגרים הוא "השקרים הגדולים ביותר הם אלה שאנו מספרים לעצמנו". ומאחר שאנחנו מאפשרים לעצמנו לשקר ככה לאדם החשוב ביותר בחיינו, זה מסייע לי להחליק את השקר הבא גם לילד שלי. שקר הוא עוד כלי למטרה מסויימת, בדיוק כמו שחיבוק הוא כלי להעביר חום ואמפתיה. אנחנו פשוט לא רוצים לחשוב על שקר במונחים מתירניים כבסך-הכל "כלי", בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים לחשוב על חיבוק חם של הורה לילדו כאל פעולה שיש לה מטרה מאחוריה, כאל מניפולציה, גם אם לא מודעת.
אוסף השקרים האולטימטיבי
לאחר שקילחנו את אורי, האכלתי אותו ויעל השכיבה אותו לישון, ישבתי לחשוב מהם השקרים שאני מתכוון, בצורה מודעת, לשקר לו. אני לא מדבר על גוזמאות, שהן פשוט הגברת המידה של משהו שהוא בבסיסו אמת, אלא על אמירות שאני יודע שהן פשוט לא נכונות. הנה הרשימה המזוקקת:
"הכל יהיה בסדר"
לא משנה מה קרה, לא משנה מה גרם לך לבכות, לא משנה מה הפחיד אותך, הכל יהיה בסדר. השקר הזה הוא בן דוד של "הזמן מרפא הכל" וגיס חורג של "מחר זה יום חדש". במובן זה, היתומה אני מוכרת את הבלוף הזה הכי טוב לעצמה ולצופים, אבל ברור לרובנו שזה מהול בהרבה מרירות ואשליות. אפילו ילדה יתומה, חמודה, עניה וג'ינג'ית לא מסוגלת להמתיק את העובדה שזה פשוט בלוף.
"אמא ואבא יודעים הכל"
כשהילד נולד, כל מה שהוא מכיר זה את העולם שסביבו, בקרבה המיידית לו, ומן-הסתם הוא מאמין שהכל נברא לכבודו. כשהוא מתחיל להבין שיש עוד אנשים בעולם, הוא מזהה את אבא, ואחר כך את אמא, בתור ישויות אחרות, שמנותקות ממנו. אלה שני האנשים שמשפיעים ביותר על עולמו. במובן זה, הילד מתייחס אל הוריו בחודשים הראשונים כפי שמאמין מתייחס אל אלוהיו, והתפיסה הזו של הילד את ההורה שלו נמשכת איתו עד שהוא מתחיל להתמרד. עד אז, אמא ואבא הם אלה שמלבישים, מנקים, מאכילים, מנקים, מספקים, מחבקים, מרדימים, מחייכים, מחבקים ודואגים שפחות או יותר העולם של הילד ימשיך להתנהל לפי הספר. לעזאזל, הילד בטוח שההורים שלו כתבו את הספר. אז עד השלב הזה, בו אורי יבין שהיכולות שלו והתבונה שלו גדולות משלי (מה שיקרה מהר מדי, לצערי), אני הגבר הכי הכי בעולם, למרות שברור שאני לא. אני גיבור-העל שלו, וזה שקר שאני מתכוון לטפח עבור הרגשת הבטחון והקרקוע שלו. גם הסיפור הזה נתמך בנרטיבים שאנחנו מוכרים לילדים דרך שירים.
"אני תמיד אהיה שם בשבילך"
מי רוצה לנפץ את האשלייה הגדולה ביותר של ילד? מי רוצה לדבר על מוות בגיל בו עדיין מאמינים בפיית השיניים? לא. אמא ואבא תמיד יהיו שם לנחם אותך ולתת לך נשיקה על הברך, כשתיפול ותשרוט אותה. תמיד. לעד.
"אתה האדם החשוב ביותר בחיים שלי"
זו עובדה ביולוגית שאני אדאג קודם כל לאינטרסים שלי, לפני אלה של כל השאר; אני האדם החשוב ביותר בחיים שלי, ומיד אחריי באים הצאצאים שלי. כך אני מאמין, כך אני מנהל את חיי וכך אני מדריך את המתאמנים שלי. מאחר שיש הבדל תהומי בין אגואיזם לאגוצנטריות, כל ההתנהגויות שלנו כבני אדם עוברות דרך הפריזמה הזו, שבבסיסה תועלתנות עצמית, ברמה זו או אחרת. לך תגיד את זה לילד שלך. לא. הילד שלי ידע שהוא הדבר החשוב ביותר לנו, לפחות עד לאותו הרגע שהשתן יעלה לו לראש.
"היופי שבפנים חשוב יותר"
לא. היופי שבחוץ הוא החשוב ביותר משתי סיבות עיקריות: העטיפה הוא הדבר הראשון שאנו רואים, ורושם ראשוני קשה מאוד לשנות. בנוסף, אנחנו מחברים יופי להצלחה, ולכן אנשים יפים יותר מרוויחים ומצליחים יותר מחבריהם שלא כל כך נראים דוגמני-צמרת. מאחר שלא כל התינוקות יפים (פרט לאיך שהם נתפסים בעיני הוריהם), אז כל מה שנותר הוא לטפח את החלק הפנימי שלהם, ולנחם אותם בכך שיש להם עוד צדדים, פרט לזה החיצוני. ולפעמים, טוב שכך. העולם השיווקי שם בחוץ כבר ידאג לפתח לו מודעות-יתר לגבי איך הוא נראה.
"כל האנשים שווים"
אמא שלי היתה גננת משלבת ליקויי ראיה ועוורים, ובפיה היה תמיד שגור המשפט "כולנו שונים ושווים". כדי לעקוץ אותה, הייתי עונה שזה נכון "אבל חלקנו שווים יותר". הפנטזיה האידילית שמספרת את הסיפור של שוויון היכולות או הזכויות של כולנו, היא פשוט לא נכונה. חלקנו יותר וחלקנו פחות בכל כך הרבה דברים, ולמרות שהיינו רוצים שנקודת המוצא והפוטנציאל של כולנו יהיה זהה, היא לא. אז לפחות אנסה להטמיע באורי את התובנה שלא ישפוט את יכולותיו של אדם לפני שהכיר אותו. אנסה לספר לו שהוא לא יותר מאחרים ואחרים לא יותר ממנו, ואולי ככה אצליח לגדל אותו לראות בבוא-היום את ההבדלים בין בני האדם כמשהו שמעמיק את הגיוון, ולא מייצר ניצול והתנשאות.
האמירה לגבי השוויון הפיקטיבי של בני האדם מתחברת לי לשקר אחר, לפיו "אתה יכול להיות כל מה שתרצה". זה אולי נכון בהינתן אינסוף משאבים (כסף וזמן, לדוגמא), אבל זה לא באמת ריאלי. יש דברים בהם אתה טוב, יש בהם שמעניינים אותך, יש דברים שיביאו לך תועלת – ויש כאלה שלא, לא ולא. במקרה הזה, כנראה שלא תוכל להיות הדברים האלה, ואם תנסה מאוד, כנראה שתתאכזב.
"זה לא משנה מי מנצח ומי הפסיד, העיקר ההשתתפות"
אם זה היה כך, אז למה אנחנו מודדים כל הזמן? זה לא נכון. אנחנו משתתפים בתחרויות כדי לנצח בהן, אחרת לא היינו משתתפים בהן והיינו הולכים לכיוון של שיתופי פעולה. ההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים; זה נכון למלחמות בין מדינות וזה נכון לעימותים בגן חובה. מצד שני, אם לא נעודד את הילד להתחרות ואדחוף אותו רק לנצח (יחד עם אכזבה כשהוא מפסיד) אז אני עלול לגרום לו להמנע מתחרויות לגמרי בגלל הפחד מהכשלון. אז במקביל לעידוד הילד לעשות את הטוב ביותר שביכולתו, אנסה ללמד אותו להתייחס לכשלונות כאל הזדמנות לגדילה, ואמשיך לספר לו שהעיקר זה לשחק את המשחק.
"נעשה את זה מחר"
ואני יודע שלא נעשה את זה מחר. אחד הדברים שאני מנסה להעביר למתאמנים אצלי הוא שהבטחה, בלי שנעצור ונחשוב איך אנחנו מקיימים אותה, היא שקר. מצד שני, אם אשתמש בשקר הזה שוב ושוב, יש סיכוי שבסופו של דבר אלמד את הילד משהו שאני לא רוצה שהוא ילמד – לחקות אותי בנושא הזה.
"חיית המחמד שלך ברחה"
וזה יכול בווריאציות מעניינות כגון "דג הזהב שט לים לפגוש את המשפחה שלו", "החתול שלך מתחבא כבר שבוע" ו-"האוגר שלך נח כבר יומיים ברציפות, כי הוא מאוד עייף". מצד שני, לא קשה למצוא חיית מחמד שדומה לחיה המקורית, אז לא חסרים מקרים בהם, בסופו של דבר, הדג חוזר מהים, החתול סיים לשחק במחבואים והאוגר התעורר וחזר לרוץ בגלגלת שלו. ויש אנשים שמוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עם החתול שלהם, שמת.
אז למה אני מתכוון לשקר לילדים שלי
… ובעצם, למה הורים משקרים לילדים שלהם?
שקר יכול לתמוך במשהו חשוב, כמו בטחון עצמי או חשיבה ביקורתית.
"שיחקת מצוין", "ציירת יפה", "אתה שר טוב"
כדי לשמור על הבריאות הפיסית והנפשית שלהם.
"אנחנו לא יכולים ללטף את הדוברמן הענק החמוד כי הוא חולה ואז גם אתה תהיה חולה"
החלפה של מיתוסים או אמונות בעובדות, כפי שאנחנו למדנו כשהיינו קטנים, כדי לבסס מסגרת של אמיתות שנותנות לנו, ההורים, אמינות בעיניי הילדים של כמישהו שמבין.
"זה לא בריא להכנס לבריכה לאחר האוכל", "צפייה ארוכה בטלויזיה הורסת עיניים", "פיצוח פרקי היד עלול לגרום לדלקת פרקים"
זה אמצעי להתמודדות עם אמונות לא רציונליות.
"בוא נכין ספריי נגד מפלצות, והן יברחו", "כשמישהו מת, הוא הולך להרבה זמן למקום רחוק רחוק"
זה אמצעי לשמור על הקסם של הילדות – פיות, גמדים ואלים למיניהם. ברור שהאמונה בחברים האלה ראוי שתתמוסס כשמתבגרים.
"בכל פעם שפעמון מצלצל, פיה מקבלת זוג כנפיים חדש"
אנחנו משקרים כי לא למדנו איך לשלוט בהתנהגויות שליליות בצורה טובה יותר. מדובר בהתנהגויות שהגישה האדלריאנית קוראת להן "התנהגויות מפריעות", שאנו לא השכלנו לטפל בהן בדרכים ראויות יותר, ואז לא נותרת לנו ברירה אלא לסגת להחלת סמכות באמצעים נלוזים של איומים שלא יתממשו לעולם. כמובן, שהדרך הנכונה לטפל בהתנהגויות מפריעות היא על ידי ארבעה פעולות: דוגמא אישית, מסגרת, חזרתיות וחום.
"אם לא תאכל יבוא שוטר", "אם לא תצחצח שיניים ינשרו לך כולן", "אני סופר עד שלוש ואז…", "אלוהים מסתכל על כל מה שאתה עושה"
כי אנחנו לא רוצים לנהל שיחה ארוכה על הנושא ומעדיפים לפתור את העולל במעשיות.
"הג'ימוברי סגור עכשיו", "שניצל עשוי ממשהו שגדל על עצים", "אני לא יודע מה התקלקל בפלייסטיישן"
אנחנו משקרים כדי לא להודות שאנחנו לא יודעים את התשובה.
"הזבוב לא יוצא מהחלון כי הוא אוהב להיות לידך", "לגזר יש צבע כתום כי זה צבע יפה"
איך להתמודד עם אמירת השקרים לילדים שלנו
אם נפנים שחלק מהתקשורת שלנו עם ילדינו יכלול שקרים, הדרך הראויה לעשות כן היא על ידי שילוב שלושה מרכיבים בתקשורת:
- איזון: לשלב כמות לא מבוטלת של אמיתות בתוך השיחה, לצד השקרים שאנו בוחרים לספר.
- מידתיות: לא להגזים עם השקרים, ולא להשתמש בהם באופן תדיר כאמצעי מועדף לפתרון בעיות בתקשורת.
- מניע: להבין היטב את המניע ואת המשמעות הפוטנציאלית של כל אחד מהשקרים שאנחנו משלבים בשיחה עם הילד.
כחלק משלושת העצות הללו, אני מזמין אתכם, קוראים יקרים, לרכוש עותק מספרי "עצות לילדי שטרם נולד", בו ריכזתי אמירות מחיי האימון לחיים, שאני מעוניין לספר לילדיי. העצות הללו הן האמיתות הקשות והכנות שהחיים יספקו לו. מדובר בספר לילדים גדולים ובני נוער צעירים, הנושא אוסף של עצות פרקטיות ופרגמטיות, והשאובות מעולם האימון לחיים. העצות הללו נאספו לאורך שנים; חלקן הגיעו מהתמודדות עם קושי המתאמנים שלי, חלקן הגיעו מהוריי וחלקן מניסיון החיים שלי, שאמנם קצר, אך עשיר מאוד.
אפשר לעיין בטעימה קצרה מתוך הספר בקישור זה. מוזמנים ליצור קשר עמי לרכישת עותק.
שתהיה לילד שלכם ילדות מופלאה, בטוחה, קסומה ובריאה מלאה בשקרים אוהבים של ההורים שלהם.
אגב, נרשמתם כבר לניוזלטר "בדיקת אבהות"? קבלו רק את הכתבות הכי טובות אליכם לאימייל.
– אבא של אורי
_______________________________________________________________________
שאר חברי פרלמנט האבות של xnet משקרים במצח נחושה:
- כפיר לב סיני – איפה אני כן משקר לילדיי
- טל חן – כל האמת על שוקו
- ברק שטרית – כמה אני כבר משקר לילד בן 3 חודשים
- יובל אדם – שקרים קטנים
- עומר להט – אם לא תאכל יבוא שוטר
- ינון רטיג – לא זה לא…
- דוד שמעון – אומנות השכנוע
- אליסף יעקב – עץ של מסטיקים
- אשר יזדי – שקרים שאספר לביתי
- אילן שיינפלד – האב היחידני, הקלפן ומספר הסיפורים
לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.
פינגבק: מאי נפקא מינה? | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר
לא מזמן יצא לי גם לחשוב על חשיבותו של הערך "לא תשקר" ובפרט על הנטייה של אנשים רבים להתכחש לו בחיים הבוגרים (אף שלא יודו בכך לרוב). המחשבה הנוגה למדי שהייתה לי היא שאנו נוטים לראות בו ערך חשוב כיוון שחונכנו לכך כשהיינו ילדים, אבל הסיבה לכך שחונכנו כך אינה תמימה כל כך. כהורה, חשוב לך מאוד שהילד לא ישקר לך כי אתה זקוק לשליטה מקסימלית בחייו. אם הילד משקר לי על משהו פעוט מי יודע על מה עוד הוא משקר לי ומה עוד הוא עושה כשהוא מחוץ לטווח הראייה שלי. האם יתכן שאימצנו לעצמנו את הערך הזה אך ורק כיוון שהורינו שלנו ניסו להשיג שליטה בחיינו? האם השקרים שכמבוגרים אנו מספרים לעצמנו ולסביבתנו (חלקם תחת ההגדרה "טקט" או "נימוסים" – הרי לא אומרים לבעלת הבית שאירחה אותך שהאוכל לא טעים, למרצה שההרצאה הייתה משעממת וכדו') אינם ההוכחה לכך שבעצם כבר איננו מאמינים בערך הזה בעצמנו?
אהבתיאהבתי
מוטי, אני מסכים איתך.
התמונה הרבה יותר רחבה, עם זאת: אפשר לומר את זה על רצח, גניבה וכל פעולה שנחשבת היום אנטי חברתית – מדובר באינטרסים ובעניין של מקובלות חברתית.
כמובן, שאם יש לך חבר דמיוני בשמים ממנו חונכת לפחד, זה סיפור קצת אחר, אבל לאלו מאיתנו שאין את ההפרעה הנפשית הזו, מדובר בכלי סוציאלי.
אהבתיאהבתי
אני לא לגמרי מסכים שזה נכון גם לרצח, גניבה וכו'. כפי שציינת בעצמך, גישה תועלתנית שמה את הדגש על התועלת והפגיעה שפעולות מסוימות גוררות, ובמקרה של רצח וגניבה המאזן השלילי די ברור. אם מקסום האושר של האנשים הוא המטרה, רצח הוא הפרה ישירה של המטרה. לעומת זאת אמירת אמת או שקר נתפסות בהקשר זה יותר כאמצעי מאשר כמטרה. אם אמירת שקר משרתת את המטרה טוב יותר (למשל לומר לידידה שלך בכל פגישה שנראה שהיא רזתה בין אם זה נכון ובין אם לא), גישה תועלתנית עשויה להעדיף את השקר. אני ממש לא נוטה בהכרח לאמץ את הגישה התועלתנית, אבל במידה רבה החברה שלנו אימצה אותה בהקשר של "שקרים לבנים", הזוכים לרוב להקרא טקט או נימוסין. דווקא החברה הישראלית פחות חוטאת בכך מחברות מערביות אחרות, לדעתי.
אהבתיאהבתי
היי מוטי.
אני לא רוצה ולא מספיק אינליגנט על מנת לצלול לדיון פילוסופי כפי שהתגובה שלך דורשת 🙂
אומר זאת, עניינית:
1. גם רצח (לדוגמא, אבל כל פשע אחר) יכול להסתדר במסגרת גישת התועלתנות. תחשוב על גזר דין מוות, תחשוב על המתת חסד. תחשוב על הגנה עצמית. תחשוב על הפלה. אמנם זה עניין של סמנטיקה, הגדרות משפטיות ויפי-נפש, אבל בסופו של דבר, בפועל, מדובר בהריגה בכוונה תחילה.
2. הכל זה אמצעים. ברמה יותר עמוקה, אנחנו מונעים לקראת יעד אחד – היתרבות. אם מסתכלים על זה ככה, אז כל מה שאנחנו עושים, גם אם אנחנו קוראים לזה "יעד", הוא אמצעי.
אהבתיאהבתי