השותף השקט יוצא מהארון

לפני כשלוש שנים, הזמנתי את הגברת בפעם הראשונה אל דירת הרווקים (דירת הגרושים, אבל בואו לא נתעסק בקטנות) שלי לשמוע תקליטים. היינו אז זוג שיצא כמה פעמים, וטרחתי להסביר לה שאין לי פטיפון. היא חייכה ואמרה שהיא תשמח להקשיב לתקליטים אצלי. נכנסנו, פתחתי בקבוק יין, והגברת החלה בסקירת הבית. ליד המיטה שלי נחו כמה ספרים, ביניהם "אינטליגנציה אבהית" של ד"ר עלי כ"ץ, ו-"הורים כמנהיגים" של חיים עמית. הגברת גיחכה. היא שאלה אותי אם אני כל כך לחוץ על ילדים, ועניתי לה שאני נמצא במהלך הכשרה מקצועית לתפקיד החשוב ביותר של חיי. אני טיפוס מאוד רציונאלי, ונראה לי טבעי ללמוד על הנושא הזה, כפי שאני קורא מדע בדיוני, סיפורת וחוברות טכניות. ילדים לא היו בכלל בתוכניות שלי בשלב זה, ולא, לא חיפשתי "רחם להשכרה" שילד את ילדיי. סיימנו את אותו הערב קצת שיכורים ומחובקים, כשהיא מצביעה מקצה המיטה על הספרים ומחייכת.

אני איש של פרויקטים, וכשאין לי רשימת משימות לביצוע מול העיניים, אני מחפש את הקורבן הראשון שאני פוגש, ומבלבל לו את המוח. יעלי שלי אומרת שהדבר שהיא הכי חוששת ממנו זה שאני בבית בלי פרויקט, ולכן פעם בשבועיים אנחנו משוחחים על דברים שאני יכול לעשות. כשיעלי שלי הודיעה לי שהיא נכנסה להריון, התחלתי לחשוב על מה יהיה הערך המוסף שלי בתור בן-זוג במהלך ההריון. לשנינו היה ברור לגמרי, שהפונקציה שאני הולך למלא היא להוות מערכת תמיכה רגשית ופיסית לגברת שבהריון במהלך תשעת החודשים הללו, אבל זה לא היה לי מספיק. זה היה ברקע מדי, לא מספיק מוגדר. אז מעבר לכך, החלטתי לכתוב ספר שיכלול שיעורים שלמדתי מפגישות האימון שלי וארצה לספר יום אחד לצאצאים. את הספר הזה כתבתי וערכתי במשך כמה חודשים, ולבסוף הדפסתי והתחלתי למכור אותו. אגב, כמעשה גס ובוטה של שיווק, אני מזמין אתכם לפנות אליי ולרכוש עותק שלו. הספר הזה, שזכה לשבחים של לא מעט מקוראיו, הוא משהו שאני מתייחס אליו כאל סוג קטן של לידה משלי, כעין טקס הפיכה להורה, במקביל להריון של הגברת.

עצות לילדי שטרם נולד

עצות לילדי שטרם נולד

לפני קצת יותר משלושה שבועות נולד אורי שלנו, קרן האור הקטנה הזו, שמביאה לנו לחיים כל כך הרבה שמחה, עייפות ופרופורציה. לפני שאורי נולד, החלטנו שננסה כמיטב יכולתינו ללמוד את התפקיד החשוב ביותר של חיינו. הצעד הראשון שעשינו היה ללכת לקורס הכנה להורות של מכון אדלר (כאילו שמשהו יכול באמת להכין אותנו לדבר הזה). היה מצוין, במיוחד במובן הזה ש-90% מהדברים שנאמרו שם הם עקרונות לפיהם אני חי את חיי, ולאורם אני עובד עם המתאמנים שלי, מצד שני, חלק גדול מהדברים היו חדשים למנהלת שלי, והמפגשים היו מאוד אינפורמטיביים עבורה. החלטנו להמשיך ללכת לסדנאות של מכון אדלר ככל שיהיה רלוונטי, על מנת להמשיך להיות הורים מעודכנים ומודעים.

כעת, שאורי בחיים שלנו, אני משתמש בתכונות שלי לשפר את החיים שלו ושלנו: אני זה שעושה מחקרים על מחלות, תופעות, גאזים, שיטות חינוך, גידול ללא חיתולים, שיטות הרדמה, מיקום פעוטונים ושאר היבטים של חיינו כמשפחה. אני זה שמכין רהיטים מעץ עבור אורי ולבית בכלל. אני זה שהולך לבחון ולרכוש עגלות, חיתולים, תמ"לים, משחות וסבונים. אני זה שמשיג את המידע שנדרש על מנת להפעיל שיקול דעת ולהגיע להחלטות משותפות. כל זה, בנוסף לחלוקת העול בטיפול שוטף בחבילת הקקי הקטנה הזו, וכשאני אומר חלוקת עול, אני לא מתכוון לחלוקת תפקידים, אלא לחלוקת ביצוע כל אחד מהתפקידים: שנינו קמים בכל לילה (יש שתי משמרות בכל לילה), שנינו מאכילים אותו, שנינו מחליפים לו, שנינו הולכים לטייל איתו ושנינו בוכים וצוחקים ברגעים המיוחדים האלה שאורי מזמן לנו. אנחנו עושים את זה יחד.

היחד הזה, השיתוף הזה, ההבנה שלאורי יש שני הורים ולא אמא ועוזר לענייני אמא, מייצר סינרגיה אדירה. כפי שהגברת לא עוזרת לייצר הכנסה ביום-יום, אלא יחד איתי דואגת להכנסה המשפחתית, כך אני לא "עוזר עם הילד", אלא מגדל אותו יחד איתה. אני רוצה שיהיה ברור: האשה שאיתי היא מקור הכוח והעוצמה שלי, ואליה אני הולך כשאני נשבר וכשאני לא יודע מה לעשות; היא פשוט יודעת. מגיל 12 היא אמא בפוטנציה, וכל החיים שלה עסקה בטיפול בילדים ותינוקות. She's a natural. כשאורי נולד לא השתנה בה כלום, כי היא פשוט חיכתה כל החיים שלה שילד יצא ממנה, ועכשיו הוא כאן. יש לה כוחות, אינטואיציה וידע שלי לא יהיו לעולם. היא האמא של הילד שלי, ולאם יש קשר מיוחד עם הילד, ששום גבר, לא משנה כמה הוא נאור ובעל רצונות, לא יוכל לסגל לעצמו. אולי זה בזכות קשיי המירוק של תשעת חודשי נשיאת הילד בתוכה, אולי זה בגלל הריח והדופק שהילד התרגל אליהם, אולי זה בגלל שלנשים יש את ה-Je ne sais quoi הזה שגורם להן להיות מגוננות יותר ואולי זה סתם קטע כימי, בגלל האוקסיטוצין; זה לא משנה. יש לה כמה משהוים שלי לא יכולים להיות – וזו בדיוק הנקודה שלי – גם לי יש כמה כאלה. גם אני, כאב, מביא חבילת תכונות ויכולות ייחודיות שאצל הגברת יותר חלשים, וארבע הדוגמאות לעיל הן טיפה בים. אולי ככה היא בחרה אותי, אולי ככה גדלתי להיות לצידה, על מנת להשלים את התא ההורי שלנו. זו לא תחרות, אלא השלמה סינרגית. והעובדה ששנינו מקבלים את זה והפנמנו את זה מהאולטרה-סאונד הראשון מביאה המון נחת ושקט נפשי לבית.

למה אני כותב את כל זה? כי מחוץ לבית שלנו, אין מקום לשותפות הזו. מחוץ ל-ד' אמותנו ישנה המעטה מוצהרת ובוטה של הלגיטימציה שלי ושל אבות אחרים כהורים שותפים. דווקא שם, בחוץ, התפקיד שמודבק לי הוא זה שעוזר ליעל בגידול אורי, על תקן של ממלא אחר בקשותיה ותו-לאו. זה לא נעים לי. זו לא פאראנויה או הרגשה של חוסר בטחון עצמי; אני נתקל בזה כמעט בכל מקום. כשהייתי עם הקטן, נישא על כתפי, בקופת החולים במהלך הצהבת שחטף בשבוע הראשון לחייו, ניגשו אליי כל מיני נשמות טובות (נשים, כמובן) ושאלו אותי אם אני צריך  עזרה. הודיתי להן בחיוך ושאלתי אותן אם הן צריכות עזרה. כשלקחתי את אורי לטיפת חלב, נשאלתי מתי תגיע האמא שלו, והאחות הנחמדה הציעה שנחכה לה עד שתחנה את הרכב, כדי שתפשיט אותו. היא היתה המומה כשסיפרתי לה שיעל נשארה לישון בבית כי היתה מתה מעייפות. כשהבדיקה נגמרה, האחות סיכמה את הממצאים והתחילה במילים "תאמר לאשתך שאין מה לדאוג, שהוא עולה במשקל יפה, ואם יש לה שאלות היא יכולה להתקשר אלינו". לא הבנתי למה אני משמש צינור להעברת הודעות להורים של אורי, אם הנציגות של ההורים של אורי היו נוכחים במקום. בכלל, כשאני מטייל עם העולל ברחוב או הולך לקניות, בכל פינה אני מקבל עצות-חינם, מנשים, שמדריכות אותי על כיסוי/הפשטה/חיבוק/נשיאה/האכלה/החלפה/הרדמה/הלבשת הילד. זה פשוט לא נעים. זה כאילו ישנה אמירה ששני ההורים שווים, אבל האמא שווה יותר.

מה שעצוב הוא, שגברים רבים גם מתייחסים ככה למערכת היחסים הזוגית והאחריות ההורית. ייתכן שזה בגלל הרגל, ייתכן שזה בגלל נוחות, וייתכן שזה בגלל שבנות-הזוג שלהן מתייחסות אליהם כך, זה לא משנה. בעיניי זה מקטין ולא ראוי. הדברים באים לידי ביטוי במיוחד בפרסומות, בהם הקופירייטרים, שרובם, משום-מה גברים, ממשיכים להנציח את העליונות של האמא בתוך זוג ההורים. לא חסרות דוגמאות לכך, אבל הבוטה ביותר שראיתי לאחרונה היא זו של אסם, שמגדילה לומר "אמא מכירה אותנו הכי טוב בעולם, יותר טוב מאבא, יותר טוב מכולם". אין מה להוסיף על זה. פשוט מגעיל בעיניי.

אז אם זה כל כך מפריע לי, מה אני יכול לעשות בקשר לזה? כמה דברים. קודם כל להבין שהדבר היחיד שאני יכול לשנות זה את עצמי, וזהו. הצעד הראשון בטיפול בבעיה, כמו כל תהליך אימוני, הוא להבין שהבעיה אצלי, ולכן הפתרון נמצא גם אצלי. אם אני רוצה לשנות משהו בעולם, ההתנהגות שלי צריכה להשתנות, ואיני צריך לשאוף לנסות לתקן את העולם. אחת הידידות שלי פרסמה אמירה לפיה דווקא הפצע הכואב ביותר שלנו הוא המקום דרכו נכנס האור פנימה. כדי לשנות את המציאות אנו, האבות, יכולים פשוט להיות שותפים, ולתת למעשים שלנו להיות חזקים מכל מיני הצהרות מיליטאנטיות. אנחנו יכולים לפנות אל מפרסמים וחברות ולומר להם שאנחנו דורשים את מקומנו כהורים בתוך השיח הציבורי. אנו יכולים להוביל אג'נדה פרו-גברית (ולא אנטי-נשית, כפי שחלק מהקוראים שלי טוענים) על ידי השתתפות בקבוצות כמו בדיקת אבהות לשינוי דעת הקהל. אנחנו יכולים ללמוד, להתפתח, לקרוא ולהשתלם בנושא הורות באופן יזום, כי המערכת כולה מכוונת להכשרת אמהות. אנחנו יכולים ונדרשים להיות כאלה שהשאלה "אתה יודע מה לעשות איתו" לא תישאל. זה בידיים שלנו.

נגמרו הימים בהם אינטליגנציה רגשית היתה משהו נשי. נגמרו הימים בהם ללכת לעבודה הוא משהו גברי. נגמרו הימים בהם האבות עוזרים לאמהות בגידול הילד. נגמרו הימים בהם אנחנו, הגברים, צריכים להרגיש מאויימים כי לאמא יש משהו מיוחד עם הילד, שלנו, כגברים אין. תחבקו את זה, תחגגו את הגיוון, הסינרגיה, היתרונות היחסיים שלכם. תשלימו את השניה כשווים. רק מתוך בטחון עצמי שכזה ביכולתנו כהורים נוכל לגדול ולגדל את הזוגיות ההורית שלנו. קדימה לקראת מחר יותר פעיל. קדימה לקראת מחר יותר שוויוני. קדימה לקראת מחר יותר טוב.

– אבא של אורי.

מודעות פרסומת