אבא הלך לעבודה

אחד הדברים שלמדתי מההורים שלי, הוא שהאחריות בסופו של דבר על מה שקורה לי בחיים רובצת עליי. נקודה. זה מה שהוביל אותי לכתוב את המאמר התקיף מאוד שבקישור הזה. ההורים שלי לימדו אותי שבסופו של דבר אני מגיע למקום בו אני נמצא בזכות מעשיי, ובגללם. הם לימדו אותי לקחת אחריות, והם לימדו אותי את זה בדרך היחידה שעובדת – על ידי דוגמא אישית.

הפוסט הזה הוא מונולוג התנצלות בפני אבא שלי, שבמהלך כל ילדותי האשמתי אותו בכך שלא היה שם, אלא בעבודה, הפילגש הקנאית הזו. רק עכשיו, כשיש לי ילד משלי, אני מבין באמת את הבחירות הקשות והקרבנות הנוראים שהוא הקריב כדי לספק לאחותי ולי חיים טובים, ללא שום חוסר ועם דחיפה מתמדת לממש את הפוטנציאל שלנו.

מאז שיש לי זכרון אמיתי, אבא שלי היה עובד שכיר בקונצרן טכנולוגי גדול. מאחר שהיה מדובר בזוג מהגרים די חסרי-כל, ההורים שלי עבדו סביב השעון. אמא שלי היתה גננת מנהלת ובשלב כלשהו גננת משלבת ליקויי ראיה ועיוורים, ואבא שלי היה, כפי שכתבתי, עובד בחברה גדולה. אני יודע, רציונאלית, שאבא שלי היה חלק משמעותי מהגידול שלי. עם זאת, אין לי זכרון אמיתי של אבא שלי עד גיל 6-7, כי הוא היה עובד מחמש בבוקר עד אחת-עשרה בלילה, ואוסף כל שעה נוספת שאישרו לו בהנהלה ובוועד העובדים, כדי להביא הביתה כסף ולפרנס את המשפחה. הזכרונות שכן יש לי, הם של אבא שהיה נוכח כשהיינו יוצאים, אחת למי-יודע-כמה-זמן לסוף שבוע באוהל באחת החורשות, ואז זה היה זמן קסום עם מישהו שיש לו זקן, וברור שאוהב אותי מאוד. המישהו הזה מהר מאוד היה נעלם מעיניי והופך לזכרון רחוק, שהיה ממוסך על ידי שגרת היום – גן או בית-ספר, ארוחת צהריים בבית אצל סבתא, אחר הצהריים וערב עם אמא בבית.

אחד הרגשות המאוד חזקים שפיתחתי ככל שהתבגרתי, הוא שלעולם לא אהיה שכיר בחברה גדולה. לעולם לא. אני לא אגדל להיות כלוא בתוך מסגרת של מערכת בירוקרטית-טכנוקרטית, בה לועד העובדים יש אג'נדה פוליטית ותחמנית. אני לא אביא את עצמי למצב בו, כפי כשבדיעבד אני מבין שהאשמתי (ולא בצדק) את אבא שלי, לא אוכל לראות ולגדל את הילדים שלי. אני אהיה נוכח. לא ראיתי את התוצרים של העבודה הקשה שלו והבחירות הקשות שהוא עשה, בכך, שבין השאר, חיינו בבית מרווח, בשכונה טובה, ולי לאחותי לא היה חסר כלום. כלום. ההורים שלי, אמא ואבא, עבדו קשה מאוד, לילות כימים, והשכילו לדחוף אותי ללמוד מיד לאחר התיכון. הם קרעו את התחת שלהם ומימנו לילד האינפנטיל שלהם תואר ראשון בפיסיקה בטכניון. לאחר שסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי במסגרת העתודה האקדמאית, התחתנתי, ושירתתי בשירות סדיר ושירות קבע כמעט עשור במערכת הבטחון. כמובן, שלא השכלתי לייחס את אהבת המולדת וערך התרומה למדינה לערכים אותם ינקתי בבית. זה הכל היה שלי, באגוצנטריות מצטדקת.

פעם היינו צעירים ויפים

פעם היינו צעירים ויפים

לאחר מכן עברתי כמה תהליכים מחשבתיים שסייעו לעצב את תפיסת עולמי. התגרשתי. לאחר שעזבתי את השירות הצבאי, בעקבות תהליך אימון אישי ארוך וטוב שעברתי, התחלתי לעבוד בחברת ייעוץ (אלא מה?) שנתנה שירותי פיתוח צבאיים ללקוחותיה. רצו האלים, והתפקיד הראשון שלי היה לייעץ דווקא בדיוק לאותו מפעל בו מועסק אבא שלי. הרציונליזציה שלי להתמודדות עם האנטגוניזם החריף שחוויתי, בשל כך שאני בפועל עובד עבור החברה בה עובד אבי, היא שאני לא מועסק ישירות על ידם, ולכל מטרה פרקטית אני פרילנסר, עובד חוץ, שאחראי על שעותיו.

עברו השנים, התחתנתי שוב, ועברתי תפקיד, להיות ראש קבוצה בתדיראן מערכות, במסגרת פיתוח פרויקט החץ. זה ששאפתי כל השנים להתקדם ולהלחם על עוד שכר ועוד תחומי אחריות ייחסתי כמובן לשאיפות הפנימיות שלי, ולא לזה שמגיל 13 דחפו אותי בבית-הוריי להיות הכי טוב שאני יכול בכל דבר, ולשנוא את הקונפורמיזם. זה הכל אני. תדיראן היא לא חברה קטנה, וגם שם התחבטתי לא מעט לגבי הנאמנות שלי למסע-הצלב שבלבי לעבודה "כמו של אבא שלי", בחברה גדולה בה העובד קטן. בתדיראן מאוד נהניתי, כי הצלחתי להנהיג ולהתפתח מקצועית וניהולית. היה לי נעים שם. הייתה לי האפשרות לשחק במגרש של הילדים הגדולים, ואת החופש לעשות מספיק שטויות להנאתי, כך שזה יעבור מתחת לרדאר של המערכת הגדולה. אבל לאורך שלוש השנים שעבדתי שם הייתי משוחח עם עצמי ואומר – זה לא מקום לגדול בו. אני לא אהיה שכיר בחברה גדולה. כאשר לי תהיה משפחה, אשכיל להכין תשתית מראש בה אהיה נוכח. אני אתן לילדים שלי את כל מה שאני יכול לתת להם. את הדברים הללו אמרתי לעצמי, מתוך זחיחות של אדם שבע, שעדיין נטר טינה לזה שהוא לא זכר את אבא שלו בשנותיו הראשונות. לאחר גירושיי השניים, בחרתי לעזוב את חברת הייעוץ בה הועסקתי ברגשות חמים ומכבדים משני הצדדים; הסיפור שמכרתי לעצמי הוא שאני לא אהיה זונה, ולא אמשיך לעבוד עבור החברות הגדולות הללו, שעות על גבי שעות. אני הרי יזם בארון, אני איש עצמאי. אני מישהו שיעבוד מהבית וימנף את לימודי הבישול והקונדיטוריה שלו, לימודי האימון שלו או משהו אחר ויקים לעצמו עסק פרטי. כך, בשונה מאבא שלי, אהיה עם הילדים שלי לכשייוולדו. אני אהיה שם.

לאחר שעזבתי את עבודתי בתדיראן, התבקשתי בחום לבוא לעבוד עבור מפעל אחר של של אותו הקונצרן ממש שמעסיק את אבי, בעיר אחרת. מפקדיי בצבא קראו לי לעבוד תחת ניהולם בפרויקט חדיש ומעניין. מאחר שחיפשתי עבודה מעניינת בהיבט המקצועי והיה לי קשר בין-אישי מצוין עם המפקדים-המנהלים שלי, הסכמתי והתחלתי לעבוד שם. את התרוצים שמכרתי לעצמי לגבי למה זה בסדר שהבאתי את עצמי לאותו מקום אליו אני מנסה להמנע מלהגיע לא אתאר, כי זה לא באמת מחזיק מים. מצאתי מקום עבודה נוח מאוד, שמספק המון תנאים סוציאליים לעובדים שלו. מעבר לכן, בהתאם לסיכומים עם המנהלים הישירים שלי, ולאור כך שהקבוצה שלנו היא מעין אקס-טריטוריה במפעל, הייתה גמישות בשעות העבודה ובקביעת היעדים שלי. אני מוערך ומקבל משוב חיובי. הצלחתי להגיע לסטאטוס-קוו בו אני מרגיש אדון לגורלי, אבל עדיין מחתים שעות. נכון, יש את כל השטויות של היות המערכת גדולה ומסואבת, עם המון פוליטיקה, זקנה מחשבתית וועד עובדים שקם על יוצרו, אבל היה לי נוח מקצועית, כלכלית ורגשית במקום בו הבאתי את עצמי. לא שמתי לב שאני מתנהג בדיוק כפי שאבא שלי התנהג – מצא לעצמו מקום עבודה שמספק לו את מה שהוא צריך כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שלו, סיפוק מקצועי ויכולת להתפתח. עדיין האשמתי אותו בזה שהוא עבד שעות רבות. לא ראיתי את הקורבן הגדול שהוא עשה בבחירות שלו. לא ראיתי שאני נהפך להיות הוא. לא ראיתי כמה טוב ויפה זה, שלמדתי מאבא שלי לעשות הכל כדי לספק למשפחתי.

התחתנתי עם יעל, שלימים תהיה האמא של הילדים שלי. בשקט, בשקט, במיטה, בלילה, המשכתי לומר לעצמי שכשיוולדו לי ילדים לא אעבוד כשכיר בחברה הגדולה הזו. אני אהיה אבא כזה שיעשה את הכי טוב שאני יכול על מנת לספק לילדים שלי את מה שהם צריכים, בעיניי, במסגרת היכולות שלי. אני אהיה שם, ולא כמו אבא שלי, שהאשמתי בקלות כל כך גדולה בכך השהיה כל הזמן בעבודה. ופתאום, יעלי בהריון. בבת אחת, התחלתי לראות את העולם הגדול של הטוב שיש להורה במסגרת החברה הגדולה הזו. בבת אחת ירדה לי המועקה של ההתמודדות עם המטומטמים במחלקות האחרות ועם הטכנוקרטים מפילי-העטים בשעה ארבע אחה"צ. שמתי לב שאני יכול לקום וללכת הביתה לשבועיים לאחר הלידה, בברכתו של המנהל שלי, ולא לחשוש שיפטרו אותי ולא יהיה לי איך לפרנס את אורי הקטן בעתיד. שמתי לב, כשחזרתי לעבודה, שלא חיכו לי מיליון אימיילים ודרישות נזעמות מהעמיתים ומהמנהלים שלי, אלא ברכות "מזל טוב" והזמנה להכנס בצורה איטית ומסודרת בחזרה לחיי ההנדסה. הבנתי שמבחינתי מקום העבודה הוא האמצעי ולא היעד, וכל העיסוק שהיה לי לגבי היכן אעבוד או באיזה מודל תעסוקתי – פשוט לא רלוונטי. מה שחשוב הוא האם אני יכול לספק את מה שאני רוצה לספק לילדים שלי.

אבא שלי, זה שהיה כל הזמן בעבודה, ואין לי זכרון שלו בבית כמעט בשום שעת אור, אהב אותי ואוהב אותי. עכשיו, כשאני אחראי לחיים של יצור חסר-אונים משלי, אני מבין שבדיוק כמוני, הוא עשה את כל שביכולתו על מנת לספק את כל מה שהוא יכול לספק למשפחה שלו. הוא סיפק לאחותי ולי מסגרת חיים שמאפשרת לי לעשות כל מה שאני רוצה, שלא כמו ילדים במשפחות רבות אחרות סביבנו, בתקופה זו. הוא הקריב המון קורבנות ובחר המון בחירות קשות, כדי שלי יהיו בגדים נקיים, בטן מלאה, ראש מלא ברעיונות יצירתיים וסביבה תומכת רגשית וכלכלית. היו לו סיבות מצויינות לעשות את מה שהוא עשה ולשלם את המחירים שהוא שילם, בדיוק כמו שיש לי – שנינו עושים בחירות. זה שלמרות האג'נדה המאוד מובנית שלי, הגעתי פחות-או-יותר לאותו המקום שהוא נמצא בו בעבר, ועדיין אני מרגיש שיש לי את המסגרת למימוש תפקידי כאב, אומר שהוא צדק. הוא היה האבא הכי טוב שהוא היה יכול להיות. הוא עשה את כל שביכולתו לתת לאחותי ולי את מה שהוא חושב שאנחנו צריכים, ובדיעבד מסתבר שהוא עשה עבודה מצויינת.

כנראה שבכל זאת ישנם הבדלים בין הדורות. השיקול של "למצוא מקום מסודר ולגדול בתוכו" מעולם ולעולם לא יהיה הגישה שלי, למרות שזה מה שהאכילו אותי בשני הציצים מגיל צעיר. אני לא מספיק קונפורמיסט ולא מספיק ילד טוב בשביל זה. אני מניח שאני לא מודד את עצמי לפי הג'וב שלי או המשכורת שלי במקום העבודה. אני מעולם ולעולם לא אוכל לראות את עצמי ככזה. העבודה שלי זה להיות האבא של אורי, ולמצוא את הדרך הטובה ביותר שביכולתי לספק לו את צרכיו הרגשיים והגשמיים. שוב: העבודה שלי זה להיות האבא של אורי.

תחשוב טוב טוב לאן אתה הולך מכאן

תחשוב טוב טוב לאן אתה הולך מכאן

אבא, אני אוהב אותך בכל-כך הרבה היבטים. אני מבין שעשיתי לך עוול גדול בכך שהאשמתי אותך בזה שאתה עובד כשכיר ומוכר את נשמתך לשטן של החברה הגדולה. אני מבין שבזה שקמת כל בוקר, במשך עשרות שנים, וחזרת לאותו משרד, לחלוב עוד כמה שעות נוספות, הבעת את האהבה שלך אל אחותי ואליי. אני רוצה לומר לך תודה רבה, ולספר לכולם שסיפור ההצלחה הזה, שנקרא האבא של אורי, הוא בעיקר בגלל שלמדתי ממך (בדרך שבחרתי שתהיה קשה) מה זה להיות אבא אוהב ואחראי. אתה כתבת את הספר הזה, שאני מתחיל רק עכשיו לקרוא. אתה כתבת את הספר הזה, שעד עכשיו שפטתי רק לפי הכריכה שלו. אני מבקש ממך סליחה על כך שרק עכשיו אני מתחיל לקרוא בין הדפים שלו. אני רוצה להיות כמוך. אני מקווה שאשכיל ללמוד את זה בזמן.

ואין לך מושג כמה קשה לי להודות בזה.

– אבא של אורי

———–

אתם מוזמנים לעיין בפוסט הראשי בנושא שילוב אבהות וקריירה בעמוד הפרויקט :בדיקת אבהות" של סופרדאד ו-XNET כאן: http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3104708,00.html.

מודעות פרסומת