מחשבות על יום המשפחה / יום האם

הנה משהו שכתבה הילה אלפרט ב-"ישראל היום" ביום חמישי שעבר בטור "לייף סטייל":

"כפי שכולנו יודעים, ואמצעי התקשורת פירטו שוב ושוב, בשני בפברואר אנחנו חוגגים את 'יום שמירת ההיגיינה האישית'. כמו בכל שנה, ביום הזה נקפיד להתקלח לפחות פעם אחת, ננקה היטב את הישבן לאחר כל פעם שהולכים לעשות מספר 2 ונזכיר לילדים שלנו שמצחצחים שיניים לפני השינה. למי מאתנו שלא רוצה לחגוג את היום הזה, ממניעים שלו, אנחנו מזכירים שהיגיינה אישית היא אחד הגורמים להמנעות ממחלות ושמירה על גוף בריא".

הילה אלפרט לא באמת כתבה את זה.

הטור הזה הולך להיות על יום האם, או בשמו המכובס, "יום המשפחה"; זה לא משנה איך קוראים לזה. באותה מידה היום הטור הזה יכול להיות על יום השואה הבינלאומי, על יום האהבה (ולנטיינ'ס), יום העיוור או על יום המעשים הטובים.

נראה כאילו לכל דבר טוב יש יום. כאילו לכל מחשבה חיובית ולכל ערך נעלה מוקדשות 24 שעות ייחודיות לו, בו אנחנו מוזמנים להגות ולעסוק רק בו, ומתוך כך לגדול ולהתפתח. אני מניח שאם נפתח את לוח השנה, נוכל למצוא בכל שבוע לפחות אירוע אחד או שניים שמיוחדים למשהו שאנחנו רוצים שיהיה חלק מהחיים שלנו. איזה יופי. באותו היום בתי הספר יקדישו שיעור חברה אחד לשיחה על הנושא החשוב הזה, גני הילדים יבצעו עבודות יד חמודות להביא הביתה בנושא הזה, גלגל"צ ישנו את רשימת ההשמעה שלהם (רק קצת) כדי שיתאים יותר ליום הזה, תכניות השיח ברדיו ובטלויזיה יראיינו מומחים בעניינים הקרובים ליום הזה, החברות המסחריות יציעו מבצעים מיוחדים וישיקו מארזים ומוצרים עבור היום הזה וארועים שליליים שקורים באותו היום יהיו נושא השיחה תוך צקצוק ואמירה ש-"דווקא היום זה קורה, זה נורא".

אנחנו, בני האדם חיות של טקסים וחגיגת מחזורים. מאז ומעולם הדרך שלנו לציין אירועים ולהזכיר אותם הייתה שילוב של שני הרגלים תרבותיים שלנו – קיום טקס וחזרה שנתית על הטקס הזה. זה בדמנו, וזה דבר חיובי. תרבויות קמות ונבנות סביב טקסים, שהם דבר מלכד ומהווים דבק חברתי שמאגד אנשים סביב ערכים וזכרונות שמשותפים להם. הבעיה היא שכמו בהרבה דברים אחרים, איבדנו פרופורציה. הקרון הזה, שהוביל דברים טובים, הועמס עד לעייפה, עד שגרם לכל הרכבת לסטות מפסיה. אנחנו מאבדים את המידתיות, והופכים הכל לחגיגה שנתית, לאירוע-רודף-אירוע של התעסקות ומחשבות. כמו ילד שנחשף לעודף גירויים ונהיה אפאתי עם הזמן, כך אנחנו מתייחסים בציניות ובחוסר ענייניות לערכים ולרעיונות שנמצאים בבסיס אותם הימים. כפי שרק מעט יחלקו על כך שילד אכן צריך גירויים, כך אין ספק שזה נכון ונעלה לעסוק באהבה, בגילויי הגבורה שהיו בשואה, בשוויון הזדמנויות למוגבלים בחברה בקיום המעשים הטובים או בשמירת ההיגיינה האישית, לעניין זה. אבל המנגנון שאנחנו מכירים לעיסוק חברתי בערך החיובי – הטקס הנשנה הזה – פשוט לא מתאים. אני רוצה להציע שלוש סיבות למה מנגנון-לוח-השנה הזה לא נכון לאזכור ערכים:

כי זה כיסוי תחת

נראה שחוויית היום המיוחד הזה, שקורה בכל שבוע רק עם תוכן אחר, מספק לנו אפיק להתגאות בו, כך שאנו רוחצים בנקיון כפינו עם ערב, ושוכחים בכל שאר השנה את תוכנו. שבוע אחרי שילדי בתי-הספר הולכים לנקות את חופי הארץ ביום הניקיון הלאומי, אנחנו ממשיכים לשפוך אשפת בניה באזורים ציבוריים ולזרוק ניירות על הרצפה ברחוב; שבוע לאחר יום המלחמה בסרטן, בו כולנו מפתחים ליממה רגישות-על לכל אזכור של סיגריה, אנחנו עומדים בכניסה למשרדי ציבור ומחששים; לאחר שנגמר שבוע הזהירות בדרכים, דוושת הדלק נצמדת שוב לרצפה והסיבות שאנחנו נותנים לעצמנו למה עקפנו מימין שוב נהיות לגיטימיות בעינינו.

זה לא עובד. טיפולי זבנג וגמרנו לא עובדים על הנפש האנושית. זו עובדה. כמו שלקחת בני נוער בגיל 16 לסיור בבית לוינשטיין כדי שיגדלו להיות נהגים זהירים לא עובד בטווח הארוך (ואני מתכוון לשבוע לאחר מכן), כך לשמוע שמונים פעם ביום "חוגגים עשרים – חושבים חיים" לא עוזר לנהיגה זהירה בשבוע שלאחריו וכך טיולים בחיק הטבע ביום המשפחה, יום אחד בשנה, לא עוזרים לחיזוק התא המשפחתי והשרשת ערך המשפחתיות.

אבל זה יותר מזה – זה גורם לנו להרגיש שעשינו את מה ראוי שנעשה. כמו הכרזה על התחלה של דיאטה, אנחנו מתמלאים במעין הרגשת התעלות אורגזמית פנימית, שמעלה את ערכינו המוסרי בעינינו, ובכך עשינו את שלנו. לאחר שאנחנו הולכים לארוז חבילות במשך יומיים במחסן של "לתת" במסגרת יום העוני, אנחנו קונים את הלגיטימציה להמשיך להתעלם מהקבצנים ברחוב בשאר 364 הימים. אני כבר תרמתי במשרד, תודה. לאחר שישבתי עם הילד לגזור לאמא לבבות אדומים מקרטון ולתת לה נשיקה וחיבוק ביום האם, מותר לי "להחליק" מדי פעם ולהקטין את אשתי לפני הילד. מה היא רוצה? היא קיבלה את הלב שלה. לאחר שמשאבי אנוש לקחו אותנו למוזיאון "דיאלוג בחשיכה" ביום העיוור, אני יכול לתרץ לעצמי למה בעצם זה לא באמת נכון כלכלית להעסיק בעלי מוגבלויות. אני את שלי כבר עשיתי. מה אתם רוצים ממני?

כי זה מונע ממניעים זרים

כמו הרבה דברים בעולם המערבי, עליו אנחנו מדברים, הניואנסים התרבותיים שלנו מונעים מאינטרסים שיווקיים. אני לא מדבר על קונספירציות, לפיהן דנקנר, תשובה ואריסון יושבים בחדר ומחליטים החלטות אפלות; זה הרבה יותר עדין מזה. הימים האלה, ההתארגנות הלאומית של מערכות החינוך, התקשורת וההסברה שלנו, מהווים כר נוח למבצעי פרסום סבלימינאליים במקרה הטוב, ומיוצרים מלכתחילה על ידי חברות מסחריות, במקרה הרע.

זו לא הפרעת רדיפה. אתם מוזמנים לקרוא על הנושא, או לקחת קורס בשיווק המונים. מאותה הסיבה שתנובה חיברה את שבועות לחלב בשנות החמישים, מאותה הסיבה שחברת "דה-בירס" הנהיגה טבעות אירוסין משובצות יהלומים ומאותה הסיבה שקוקה-קולה דאגה להשריש סנטה-קלאוס אדום-לבן לעונת חגי תחילת השנה האזרחית, כך חברות שעוסקות במוצרים ושירותים לנשים אוהבות שיש יום, שלעתים מורחב לשבוע, בו כל קהל היעד הצרכני שלהם מכוון לצרוך את המוצרים שלהן.

בכך שאנחנו משחקים את המשחק, ומוכרים לעצמנו את השקרים שהחברות רוצות שנמכור, לפיהן בעצם השתתפותנו במסכת הצריכה המיוחדת ליום הזה (ולא משנה איזה יום זה), אנחנו מביעים רגש, אנחנו מגדירים את עצמנו כלא פחות מציבור מטומטם של כבשים עיוורות. מעבר לזה, אנחנו מחנכים את עצמנו, וגרוע מזה – את ילדינו – שרגש כמו אהבה מבטאים במתנות יקרות ושרגש כמו שמחת ההתחדשות של הטבע מבטאים באכילת חלב. במילים אחרות, אנחנו מאפשרים לבעלי עניין לתכנת אותנו לתרגם ביטוי לרגש לצריכה בשקלים חדשים. הנה – קניתי לך מתנה; זה אומר שאני אוהב אותך. אני לא טוען שיש משהו פסול בנתינת מתנות, אלא שיש מדרון מאוד חלקלק שיכול להוביל אותנו להתמרה מוחלטת של הביטוי הרגשי במעשה צרכני-חומרי. תחשבו על זה: בפעם האחרונה שלקחנו ילד ליום הולדת של חבר קרוב שלו האם דאגנו שיבטא את איך שהוא מרגיש ("כשתגיע אל הבית של מיכל תתני לה חיבוק ותאמרי לה כמה את אוהבת אותה") או שדאגנו שיבוא עם מתנה יפה?

כי זה נוח מדי, במיוחד לנו כישראלים

הדרך הקלה היא לעתים קרובות הדרך הפחות נכונה, וזה תופס גם במקרה הזה. התרבות הישראלית של זבנג וגמרנו מקבלת זריקת מרץ מהימים המיוחדים האלה. אנחנו חיים בעולם של אינסטנט, של כאן ועכשיו, והדבר נכון במיוחד בישראל, "מדינה קטנה ולמודת מלחמות" שכמותה. הרבה התנהגויות שלנו מונעות מכך שיש לנו נרטיב צבאי כמעט לכל דבר שקשור ללאומיות שלנו. אנחנו נוהגים בכבישים כמו משוגעים בגלל המיליטנטיות שלנו, אנחנו בונים קשרים אישיים ועסקיים המבוססים על שירות צבאי ומילואים, השפה והעגה שלנו צבאיים ואנחנו מנהלים תרבות ניהול עסקית המתבססת על מה שראינו בצבא – אנחנו מפקדים ולא מנהיגים. ככאלה, נוח לנו מאוד להתגייס (הנה, עוד מילה שבאה מאותו העולם) למבצע נקודתי (ועוד ביטוי משם) שמטפל בנושא שעל הפרק, ולחתום עליו את הגולל בערוב היום. סימנו את היעד, הכנו תוכנית תקיפה, כבשנו את המטרה, חוזרים לתחקור. מחר יש יעד חדש לכבוש, אז תנוחו, חיילים. אבל המטרה לא באמת נכבשה, כי שום מבצע-בזק בן 24 שעות יכול לו. נדרשת פה מלחמה ממושכת ולא קרב טקטי, אלא שאנחנו לא יודעים לפעול ככה; אנחנו לא יודעים לפתור ככה בעיות.

שיהיה ברור, אני לא קורא למחיקת ימי החג והשמחות מלוח השנה. אני מציע אבן-בוחן למיון ימי-חג ראויים וכאלה שאינם: ארועים חוזרים ונשנים יהיו רק כאלה שעניינם תאריך מסוים בשנה או שמקורם דתי; ארועים שבבסיסם יש ערך, שלא נופל באחת משתי הקטגוריות שצוינו במשפט הקודם, לא ראוי שיקבלו יום-חג משלהם בלוח השנה. את הערך הזה לא נחגוג, נהלל ונקלס ביום אחד. אם הערך הזה חשוב לנו, ואנחנו באמת (אבל באמת) רוצים שהוא יהיה חלק מסט הערכים של חיינו וחיי ילדינו, עלינו לייצר תשתית לעיסוק בערכים האלה בצורה שוטפת, הארוגה בתוך מרקם היומיום שלנו. שוב, יצדקו אלה שיקומו ויטענו שאי אפשר לעסוק כל יום בכבוד ההורים, ערך המשפחה, קבלת השונה, זכרון השואה, שוויון ההזדמנויות ודאגה לחולים; אכן אי אפשר. הרעיון הוא לשלב את הנושא הזה בתוך העיסוק והשיחה השוטפים בצורה היחידה שמותירה ערך אצל האדם השני – דוגמא אישית. עלינו להתנער מהגישה של הקדשת ערכים והעלתם על נס, ולהפוך אותם לפועל יוצא של מעשינו השגרתיים. עלינו לתת למעשינו להיות שופר לכך, ולא לאמירות שלנו. אם ערכים שחשובים לנו יבואו לידי ביטוי בדרך שאנו בוחרים לשוחח ולהתנהג, לא יהיה צורך להזכיר אותם כמשהו שעומד בפני עצמו, כי הם יהפכו לחלק מהדי-אן-איי שלנו ושל ילדינו. העבודה שראוי שנעשה היא לבחון איך אנחנו מתנהגים, אילו ערכים שחשובים לנו לא מיוצגים במעשינו השגרתיים, ולעבוד עם עצמנו, לבד או עם הדרכה של חבר, מאמן אישי או בעל מקצוע אחר, על שילוב הערך הזה בתוך היומיום. ככה הילדים שלנו יינקו את הערך הזה עם החלב משדי הוריהם, ויהפכו אותו לחלק מעצמם. לחנך אפשר רק על ידי דוגמא אישית. נקודה.

לסיכום, בחוזרנו ליום המשפחה וליום האם, אני מוקיע את היום הזה על שלל שמותיו, וקורא לחינוך עצמנו, אבאים, הורים משני המינים, ואנשים מבוגרים בכלל, ללמוד להביע את חשיבות התא המשפחתי במעשינו השוטפים, ולא באמירה ומעשה מכוון ומרוכז. ישנן הרבה דרכים לעשות את זה. אפשר להשקיע זמן וכסף בשיפור תשתית התקשורת המשפחתית שלנו. אפשר לדאוג לכך שכמה שעות בשבוע עבודה עמוס יהיה זמן משפחה ייעודי וידוע מראש. אפשר ללכת לאמן את עצמנו ללמוד כיצד לראות את הדברים שהאחר עושה במשפחה, להיות מודע להם ולבטא את ההערכה הזו כשרואים אותה, כל יום. אפשר לעשות הרבה דברים. הצעד הראשון וההכרחי הוא מודעות. אחריו נדרש רצון. אחריהם – השמיים הם הגבול.

התפקיד שלנו כהורים הוא לטעת ערכים בילדינו ולא לתת ללוח השנה לעשות את העבודה בשבילנו. יום משפחה שמח. עוד יום משפחה שמח, ועוד שבוע כזה, ועוד שנה כזו.

– אבא של אורי

מודעות פרסומת